לאחרונה צץ בי החשק להצליח להגיע לגרסה הכי טובה שלי אי פעם.

הקילוגרמים נושרים ואיתם הבטחון העצמי שלי חוזר לאט לאט.

אני פחות מתמקדת בהרס עצמי ויותר במה אני רוצה ואיך אני משיגה את זה.

המחמאות באות מכל עבר וביחד איתן שחזור קשרים שקצת ניתקתי לאחרונה. גם חברים טובים וגם פקודים שקצת הזנחתי לאחרונה.

ממש אכפת לי מאנשים פתאום ואני מנסה לתת את כל כולי כדי לעזור להם להצליח.

במקום מסוים אני אפילו שוקלת להשרק בתפקיד שלי עד הסוף ואולי אפילו להמשיך עד סיום החוזה שלי.

אני מתייצבת. רוב הקרדיט כמובן הולך לבחור המושלם הזה שאני גאה לקרוא לו חבר שלי. למרות שהוא שונא שאני דכאונית, הוא עושה את ההכי טוב שלו כדי לגרום לי להרגיש טוב. לי זה גורם לסמוך עליו יותר ולהאמין במה שהוא עושה גם אם פעם פחדתי שזה יכול לפגוע בי.

עוד 3 שבועות יש לי יום הולדת ואני אהיה קרובה יותר לגיל 30 מאשר 20 והדבר ממש מבאס אותי. אני מתחילה לחשוב ברצינות על חיי ומה השגתי עד כה. מה שבטוח שפעם חשבתי שאני אהיה במקום הרבה יותר טוב בחיים בנקודה הזאת... אבל שיהיה.

אתמול יצא לי לנסוע עם פקוד שלי והוא אמר שהוא באמת מפחד מהרגע שבו יגיע מחליף לתפקיד שלי. הוא התחיל לדבר על כמה אני מדהימה וכמה שכולם באמת אוהבים ומעריכים אותי גם אם לא תמיד זה נראה ככה. כמובן שעניתי לו תשובה צינית שפיתחה שיחה אחרת, אבל זה עשה לי משהו בלב. זה גרם לי לחשוב. 

אני תמיד אומרת שחרא לי והמפקד זבל, אבל אני כן מנסה לתת את כל כולי לאנשים ולהראות להם שתמיד יש מי שמקשיב להם ועוזר להם. מסתבר שזה עובד.

אני שמחה שלמרות הכל אני מצליחה לממש את הסיבה שבגללה בחרתי להיות מפקדת. שלמרות שאולי אני לא הכי טובה בתפקיד שלי, אני עדיין נשארת עם העקרונות שלי ומצליחה להיות האדם הזה שכח כל חסר לי כשהייתי חיילת.

אני עוד אצליח.