בזמן האחרון אני מתחילה להיות מאוד מודעת לדברים שחוויתי בעבר.

אני די חווה רגשות מעורבים לגבי העניין הזה. אבל זה כן מעסיק אותי לאחרונה, מאוד.

אני רואה בהרבה סדרות וסרטים את המוטיב הזה של אנשים שגדלו בילדות אומללה. ילדות שבה ההורים הזניחו את הילד, התעלמו ממנו, השאירו אותו לבד בבית מגיל מאוד קטן והיו עסוקים בהתמכרויות מכל מני סוגים. בדר"כ זו האמא שמביאה פרטנרים ארעיים לבית תוך כדי שהיא לא מסתירה כלל מהילד את הדרך בה היא בוחרת לחיות את חייה.

סצנות כאלה אמורות להרתיע אנשים ולגרום להם לרחם על הילד. בדר"כ אותו ילד גדל להיות אדם אכזרי שאדיש למעשים שלו "בגלל העבר שלו". לרוב זה מתאר רוצחים.

עד גיל 14 חייתי חיים יחסית נורמאליים. ככה חשבתי לפחות הרבה מאוד שנים.

היתה לי אמא שאהבה אותי. לה היה בן זוג שניסה לעשות את המיטב כדי להחליף את מקומו של אבי שלא באמת הכרתי.

הבעיה ששניהם היו מאוד צעירים ולא באמת ידעו איך הורה אמיתי צריך להתנהג.

לא היו חסרים לי דברים בסיסיים לרוב, זה נכון. אבל גדלתי לבד מכל המשתמע מכך.

אני זוכרת את עצמי בתור ילדה בגן בשנים המאוד ראשונות שלי בארץ הולכת כחצי שעה ברגל לגן לבד. אמא שלי הרגישה שאני בגיל המתאים בשביל לזרוק עליי אחריות כזאת. 

אני אפילו זוכרת שבאחד הימים הגננת לא הסכימה להכניס אותי לגן כי באתי לבד וניסתה להשיג את אמא שלי בטלפון. כמובן שהיא לא ענתה אז יצרו קשר עם קרובת משפחה אחרת שהיתה זמינה "שתכניס" אותי לגן.

הלבד ליווה אותי הרבה מאוד זמן. עד גיל 14 למען האמת. את רוב הילדות ביליתי כשאני מסתגרת בחדר שלי או מסתובבת בחוץ עד שעות שהיום נראה לי שילד ממש לא צריך להיות בהן בחוץ. סה"כ הייתי מבסוטה, הרגשתי שלא היו לי שום גבולות והרבה חברים אז קינאו בי בזה.

בגיל 14 החלום הורוד של אמא שלי התנפץ ובן הזוג שלה עזב אותה לאחר הרבה מאוד שנים ביחד.

אני חושבת שזו הפעם הראשונה שבאמת התחלנו להתקרב באיזשהו מובן. להתקרב ולהתרחק בו זמנית, קשה באמת להגדיר את מה שהיה שם.

דבר אחד בטוח והוא שהמצב החדש שהיא נקלעה אליו שבר אותה. 

יש לי המון פלאשבקים מהשנה שהובילה מהרגע הזה ועד היום שבו הגעתי לאחריות הרווחה והתחלתי להתגלגל במסגרות לנוער בסיכון. תמונות שהיום אני מזועזעת מהן. גם בהתנהלות שלה עם עצמה, גם במצבים שבחרה להכניס אותי אליהם...

עד גיל 18 היו לי חרא של חיים. חוויתי שנאה עצמית מטורפת כלפי מי שאני והייתי עסוקה בלהאשים את עצמי בכל מה שאי פעם קרה לי בחיים שלי.

כן, היו ימים שזה הפך אותי לחרא של בן אדם.

אבל יצאתי משם.

הרבה מאוד שנים האמנתי שכל אחד רואה את הגרוע מכל בדרך שלו ושלכל אדם יש נקודת שבירה אחרת. שאי אפשר לשפוט אף אחד עד שלא באמת תחווה את מה שהוא חווה. זה גרם לי להיות אמפתית ורחמנית כלפי הרבה מאוד אנשים שהכרתי, גם אם לא תמיד הסכמתי עם ההגדרה שלהם ל"משבר אישי".

זה הפך אותי לחזקה יותר ומכילה יותר כלפי הסביבה שלי. אני מרגישה שהרבה יותר קל לי למצוא חיבור עם הצד השני. לטוב ולרע.

השלמתי עם העבר שלי מזמן והבנתי אז שכל החוויות שחוויתי בנו אותי לגרסה הכי טובה שלי כיום. גם אם לפעמים אני עדיין נופלת להרס העצמי שלי. לפחות היום אני מצליחה לשלוט בזה קצת יותר מפעם. אני בעיקר מברכת על האנשים בסביבה שלי שמאפשרים לי את זה ותומכים בי.

אבל לראות את הסצנות האלה בסדרות? וואלה... זה שובר אותי. שובר אותי ומחזק אותי בו זמנית. קשה לי להסביר.

אתמול אמא שלי חגגה יום הולדת. אנחנו כבר מספר שנים לא בקשר מי יודע מה. בעיקר בגלל המעשים שלה בשנים האחרונות שגררו חוסר אמון מוחלט מצידי. למרות שהיא כבר שנים לא בירכה אותי ביום הולדת שלי, אני כמדי שנה רשמתי לה מזל טוב. כבוד מינימלי מצידי. היא רשמה לי "תודה יקירה" ופה השיחה השנתית שלנו נגמרה.

בעבר האשמתי את עצמי המון ושקעתי בהרס העצמי שלי במטרה "להעניש" את עצמי. האמנתי בכל ליבי שיש אנשים שלא משנה מה יעשו הגורל שלהם נקבע מראש ואני אחת מאותם אנשים. האמנתי שמגיע לי כל מה שקיבלתי בחיים ושבחיים אני לא אצליח להרוויח אושר אמיתי.

היום? 

וואלה. אני מאשימה רק אותה. 

שנים שניסיתי להיות נחמדה אליה ולתמוך בה, לא משנה באיזה משבר היא נקלעה הפעם בחיים. היו לה הרבה כאלה ואת רובם היא הביאה על עצמה. היא תמיד ידעה לאן היא נכנסת ומה דעתי על הנושא. זה לא באמת שינה לה הרבה, הדעה שלי אף פעם לא היתה פקטור אמיתי לבחירות שלה.

ההבדל הוא שהפעם אני מבינה שכל אחת מאיתנו אחראית לאושר של עצמה. 

ואני עובדת קשה מאוד כדי להיות באמת מאושרת. ובכנות, אני מעדיפה שהיא תהיה כמה שיותר רחוקה מהחיים שלי. 

אני לא הולכת להבלע בתוך החיים שלה יותר בחיים. 

אני במקום מאוד טוב בחיים שלי. למען האמת, במקום הרבה יותר טוב מרוב האנשים שאני מכירה. ואני יודעת שהרווחתי את זה ביושר.

מגיע לי להיות מאושרת.