אחד הסיפורים שאני מתבייש בהם (ולכן מעטים יודעים אותו):
לפני כמה שנים לקחתי אוטובוס לכיוון הבית. בשלב כלשהו, לקראת התחנה בה אני אמור לרדת, צילצלתי בפעמון.
אבל מה? מסתבר שצילצלתי תחנה אחת קודם. קורה.
אז הנהג עצר ופתח את הדלתות. גם זה קורה.
העניין הוא, שכל-כך הייתי נבוך מזה שהוא עצר בתחנה ואף אחד לא ירד,
שהחלטתי פשוט לרדת. ככה מצאתי את עצמי מוסיף לעצמי הליכה של עשר דקות בשולי
כביש בין-עירוני.
האמת?
זה קרה לי שלוש פעמים.
במשך שנים חייתי בבושה גדולה מזה שאני כזה... ביישן. (זה מצחיק, להתבייש בבושה)
הביישנות היא מרכיב מאוד מרכזי בזהות שלי.
אני והיא הולכים יד ביד מאז שאני זוכר את עצמי.
במשך שנים שנאתי אותה.
ומה זה בעצם אומר ששנאתי אותה? הרי היא לא קיימת במנותק ממני. כלומר, במידה רבה, שנאתי את עצמי.
במשך שנים האשמתי אותה, כעסתי עליה, ו...כמובן - התביישתי בה.
ואם אני באמת באמת כן עם עצמי, אני צריך להודות: גם פשוט התחבאתי מאחוריה.
בשנה האחרונה אני לומד הרבה על איך לחיות עם עצמי יותר בשלום.
וכפי שהביישנות לא מתקיימת במנותק ממני, כך אני יכול לומר שגם אני לא מתקיים במנותק ממנה.
לכן, ללמוד לחיות בשלום עם עצמי משמע ללמוד לחיות בשלום עם הביישנות.
אז לא, אני והביישנות זה עדיין לא סיפור אהבה, אבל אולי היום יש בי הרבה יותר קבלה.
ועם הקבלה הגיעה ראייה מורכבת ומדוייקת יותר של המציאות.
אני
יודע לומר היום שהביישנות היא חלק במכלול שהוא אני. אם לא הייתי ביישן, לא
הייתי פשוט הגרסא-הלא-ביישנית-של-עצמי, אלא, פשוט הייתי מישהו אחר
לחלוטין.
בלתי אפשרי לבודד אספקט אחד של החיים שלנו, מפני ששינוי בכל אחד מהאספקטים משמעו שינוי של כל המארג הזה שלו אנחנו קוראים "אני".
במובן הזה, את האני אי אפשר לדמות לשמיכת טלאים.
אולי אפשר לדמות את האני למים - צלולים, שקופים. נסיבות חיינו, התכונות שלנו וכל שאר המרכיבים, הם ככתמי צבע שנשפכים אל תוך המים וצובעים אותם. כל כתם מתערבב אל תוך שאר הכתמים, וביחד הם יוצרים תמהיל שבלתי ניתן לחלקו לסה"כ מרכיביו הראשוניים.
ובסופו של יום? אני שמח שאני אני - ולא אני שהוא בעצם מישהו אחר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: