יש מעין שקר ורוד שממש קל לי להאמין בו כשאני משקרת אותו לעצמי.
אני כבר לא אותה אחת, אני כבר לא חותכת את עצמי ולא רוצה להתאבד, כבר לא באישפוזים, לא לוקחת כדורים וגם התחלתי מעין חיים מסודרים.
גם התגייסתי, מה שלא חשבו שיקרה.
אני כביכול "החלמתי".
אני באמת כל יום ויום נאבקת להמשיך את ההצגה הזאת כי אני יודעת שבשנייה שמישהו יבין שמשהו לא בסדר יהיה לי הרבה יותר קל להתפרק.
ואני לא רוצה להתפרק.
אני רוצה להמשיך כל לילה להחזיק את הדמעות עד שאני נרדמת, ואני רוצה כל בוקר להמשיך להכריח את עצמי לקום מהמיטה.
להמשיך להילחם עם הדחף לחתוך, ולהאמין שהחיים טובים מדי בשביל להתאבד.
אני לא רוצה לשקוע.
אני מפחדת לשקוע שוב.
בעצם הכל די התפרק לי שוב.
כל החומות שבניתי סביבי כדי לא להרגיש ולא לראות פשוט התחילו להתפרק לאט לאט עם הבעיטות של החיים.
וגם כשהכל בסדר ואין בעיות חדשות, זה פשוט נותן לי זמן לחשוב על כל מה שהיה עד עכשיו.
לפעמים אפילו לדברים קטנים יש השפעה ארוכה.
זה מעין כאב שבהתחלה צורב את העור ואחכ נשארת צלקת שמזכירה לך כל יום שזה עדיין לא עבר, שהכאב עדיין שם.
אבל יהיה בסדר.
אני מאמינה בזה באמת.
אני יודעת שאני חזקה, גם עכשיו שכבר לא באלי להיות חזקה.
שוב לעצום עיניים, להתעלם מהחיים ולדמיין חיים משלך, להמציא חיים קלים, טובים ומאושרים ופשוט לחיות אותם.
אותו שקר ורוד ומתוק שכיף להאמין שקיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
she will be loved...