כל בוקר מחדש שאני מורידה את הפיג'מה ועומדת ערומה מול המראה, שנייה לפני שאני עולה על מדים ומתחילה את היום, אני מסתכלת על עצמי, מאוכזבת.
מפחדת להישקל, מתפללת שלא הגעתי ל100 קילו כבר...
אני חושבת לעצמי, שם מול המראה, כמה אני יפה וכמה הייתי מדהימה 20 קילו פחות.
אולי בעצם 30.
כל בוקר מכריזה על דיאטה אמיתית! אפילו קניתי כדורי דיאטה שלא נראלי שבאמת עובדים, אבל לא ניסיתי.
ומחר אני אחליט שוב כבכל יום שהיום אני שומרת.
אני אגיע לבסיס ועוד בבוקר אני אסיים את הארוחה בחדר אוכל בקוראסון שוקולד, כאילו לא אכלתי כבר לחם, גבינה, חביתה וירקות.
ואז אני אגיד שוב שעד הצהריים אני לא אוכלת כלום וכשאני אגיע למשרד אני אשכח ואוכל שוקולד ועוגיות.
ואז בארוחת צהריים כמו תמיד אני אוכל יותר מדי ואסיים בקינוח כמובן.
ושוב אני אבטיח שאני לא אוכל כלום בבית בערב.
ועוד לפני שאני אצא הביתה אני אספיק לאכול עוד כמה שטויות.
וזה רק אם באותו יום לא ביקרתי בשקם.
אחכ אני אגיע הביתה ואוכל ארוחה שלמה ואולי כמה מתוקים גם.
ובבוקר לפני שאני אעלה על מדים, אני אסתכל על עצמי במראה, חשופה לגמרי, מאוכזבת ואחשוב- "את יפה, רק 20 קילו פחות..."
אין לי מספיק מוטיבציה לשינוי.
אני לא שונאת את הגוף שלי ובכלל אני חושבת שאני נראית די טוב.
בנים כן מתחילים איתי.
הבדיקות שלי תקינות לגמרי, ככה שגם מבחינה בריאותית אין עם זה בעיה.
אז מאיפה אני אביא מטובציה?
אני רוצה לרזות כי 20 קילו פחות אני אראה מדהים, אוכל לרוץ יותר בקלות ולהיכנס לכושר.
אני ארגיש יותר טוב עם עצמי וגם אדע שלעולם לא תיהיה לי בעיה בראותית שקשורה למשקל.
אז אם יש לי ככ הרבה סיבות לרדת במשקל, למה אני לא עושה משהו?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
she will be loved...