המצב הביטחוני דיי אופף את שגרת חיי,.. אם זה בבית או באזור שאני משרתת. רודף משהו. למיטב הבנתי זה כבר נוגע בכולנו. (אני קצת מנותקת מתקשורת פה, רק אינטרנט). כל העניין, מחזיר אותי ל'עמוד ענן' 'עופרת יצוקה' 'מלחמת לבנון השניה' ועוד אחת כשהייתי ממש קטנה והסתובבנו עם מסכות לכל מקום.. היה לנו המון זמן ריק לבלות במקלט. היו חויות טובות. אוירה של יחד והתלכדות משפחתית. וחויות פחות טובות, כמו השכן שנהרג מרסיס בראש (כשעדיין לא הייתה כיפה מברזל). יצא לי לחשוב, עברתי-עברנו כבר די הרבה 'מלחמות' ואני עוד נחשבת צעירה יחסית. יש ותיקים יותר, כמו אבא.. זה לא שפוי. לא ככה מתנהל עולם מתוקן. בעולם מתוקן, אנחנו נמצאים פה בזכות ולא בחסד. ערבים הם מיעוטים שמבינים את מקומם ולא מנסים להתקומם תחת 'הכיבוש'. החיים זורמים על מי מנוחות והחדשות מחדשות. אבל לא זכינו. וחוה הושיטה ידה אל עץ הדעת ונגסה בתפוח, חטא האדם הראשון- השורש לכל צרותינו. על כן, ארץ ישראל נקנת ביסורים. ולמרות שהכל באשמת איזה חוה, ומי מכיר אותה בכלל? ולמה אני צריכה לתקן את העוונות שלה לעזזאל!? כשמדובר במקום הזה, באדמה הזאת, אני מוכנה לספוג אלפי מלחמות. אנחנו כאן בזכות וגם בחסד. בחסדי שמיים. ובזכות אבות. (המורה שלי לתנ"ך מתמוגג עכשיו). וגם אם לא, אין לנו ארץ אחרת. ואני אפילו לא כזאת פטריוטית, אבל הגיע הזמן שנעריך מה יש לנו בידם ונדע לשמור עליו טוב יותר.