תה.

היום אני נכנסתי לשבוע שמיני ולמרות שזה עדיין רק ההתחלה, היא מאד קשה. זה מתבטא בזה שהסדר יום שלי זה לקום עייפה, לא לאכול כדי לא להקיא באוטובוס, לעלות על האוטובוס עם בחילות מטורפות, להגיע לעבודה ולהקיא, לעבוד עם פיצוצים בראש ולהקיא שוב, לא לסיים את הארוחת צהריים כי יש לי עוד נסיעה בחמש חזרה הביתה. לעלות לאוטובוס חזרה הביתה ולרדת ממנו פעם אחת- לפחות(!) להקיא ולהמתין לאוטובוס אחר, להגיע הביתה מותשת עם שום חשק לכלום, בן הזוג מנחם ואני נרדמת בשבע וחצי בערב, כמובן כל עשרים דק-שעה מתעוררת בלילה מה שלא תורם לתחושת העייפות.

בעוד חודש אנחנו עוברים דירה לאשקלון, דירה בהרבה יותר גדולה שיהיה בה מקום ללול ולתינוק להסתובב. אנחנו בינתיים התחלנו לארוז את הרוב ואת הדברים הלא נחוצים לשים בשקיות שיתרמו לצדקה.

שבוע הבא בראשון אני הולכת לעשות Us לראות דופק. אני מתרגשת ומפחדת ביחד. הייתי צריכה לעשות השבוע אבל דחיתי לתחילת שבוע תשיעי. תתפללו שהוא בריא וחזק (: 

הזוגיות שלי עם בן הזוג נעשת חזקה מיום ליום לאור העובדה שהוא רואה עם מה אני מתמודדת ועדיין מצליחה לנסוע באוטובוס ולעבוד.

עכשיו אצל ההורים באשקלון, נחה קצת.

שתהיה שבת שקטה... (: