אז הנה עוד קטע חסר משמעות לאנשים שכתבתי
בלשון זכר.
או שאני מפחד לאבד אותה לאותו אחד שפגע בה.
למרות שאני יודע, דיברנו על זה לא פעם.
היא אומרת שאני לא כמוהם, לא כמו כל החרא שהיו בעבר.
אבל הפחד והחרדה עדיין מכרסמים בי.
אולי בעצם זה לא טוב שאני שונה?
אולי אם אני טוב מדיי, אני אאבד את הכל בסופו של דבר..
אני לא יודע, זאת סתם מחשבה טורדנית,
היא הולכת וחוזרת לפעמים,כמו הריקנות שלי.
אבל זאת לא השאלה שתקועה לי בראש.
אני יודע שאת אומרת לי שזה היה כלום,
עטוף במלא שכבות של שום דבר.
אבל עדיין, אולי בתוך כל הערימות של הריק שהיה שם,
אולי כן היה משהו,הריי חייב להיות ניצוץ בשביל שיווצר משהו.
אפילו אם זוהי סתם משיכה, ואני יודע שאת עדיין מדברת איתו.
גם על זה דיברנו, ואני גם יודע שאני קצת קנאי,וקצת קשה להכיל לפעמים.
ואני דורש הרבה צומת לב. ושנינו זקוקים לזה. אז הצלחנו, ואנחנו מצליחים.
אבל מה יקרה אם הוא יחזור לך לחיים קצת יותר?
בדיוק כמו אחד לפניי לא הרבה זמן,
שפשוט "צחקתם" על בדיחות שלכם,
ושברגע שקראתי את זה הרחקתי אותך ממני,
שתמשיכי לדבר איתו ותניחי לי בשקט.
אני לא מתמודד עם הבעיות שלי אף פעם.
אני לא עושה שום דבר עם עצמי, כי בכלל לא רציתי.
להיות אני עד עכשיו,להישאר כאן, רציתי לטוס, לרחף,להיות גבוה יותר מכולם.
אבל מצאתי את הכוחות לא לוותר, ובמהלך הדרך מצאתי גם אותך,
שאת הרבה יותר טובה מהלמעלה הזה.
אבל את חייבת להבין, לפעמים את חושבת שאני מוותר מהר,
את לא יודעת עדיין כלום אהובה, את לא מכירה את המלחמות שאני נלחם,
ביני לבין עצמי, כדיי לא לוותר כשקשה לי. כי את עושה לי טוב כמו שאף אחת לא עשתה לי לפנייך.
ביני לבין עצמי. אור וחושך,טוב ורע, לחיות או למות.
דרמתי לחלוטין אני מסכים, אבל אני חושף את האמת ורק את האמת פה.
כי השקרים מבחינתי מיותרים,כשמדובר בך.
אז אני פוחד יפה שלי, אני מפחד לאבד אותך לאותה "אהבה" ישנה שלך.
פוחד שהוא יגיע ויקטוף אותך,הפרח הכי יפה בגן, הפרח שלי.
אני לא יודע למה אני כותב את הדבר הארוך הזה, שבטח נראה לכולם חסר משמעות,
אני בטח אשב עוד חצי שעה ואחשוב לעצמי "מה לעזאזל עשיתי"