היום ניגשתי למשימה שדחיתי כבר כמה זמן: לגבות את מה שיש על הלפטופ הישן והגוסס שכבר בן 6, לא נטען מעבר ל-51%, המקלדת שלו בקושי מגיבה, וגם עם 8GB RAM, מעבד i5 וכונן SSD סביר, הוא פשוט נותן את אותותיו האחרונים.

לפני שחיברתי את הכונן החיצוני, ניסיתי להתחבר לכאן, כמו שאני עושה אחת לתקופה. אחרי 3 שנים שבהן לא הצלחתי להתחבר בכלל, היום הצלחתי על הפעם הראשונה, בלי להתחבר לנקודת גישה מהפלאפון ובלי דפדפן Firefox. אבל קרה כאן איזה שינוי שלא אני עשיתי... נעלם הכינוי, נעלם המייל, ואני לא יכולה לעבור בין קטעים בלי להיכנס לעריכה. מה קרה כאן? :(
אם מישהו יודע על מה מדובר ואם יש מה לעשות אני אשמח להסבר או עזרה, כי אני לא בטוחה מה יותר גרוע בעריכת העיצוב בתור שפה  - הנוכחית או ג'יבריש "רגיל". אז מתברר שמהמחשב הראשי שלי אני לא רואה את השינוי, אבל ממנו אני לא מצליחה להתחבר, מהישן כן... מהמם 

הבלוג הזה קיים כמעט עשור, ולפניו היו עוד בלוגים שאני שמחה שאין לי באמת דרך למצוא.
אני לא יכולה לקרוא באף אחד מהם מבלי להרגיש מבוכה ואשמה.
לצד המבוכה, אני גם שמחה שמבחינת החשיבה שלי כיום, אני לא אותה בחורה שכתבה את הפוסטים האלה.
אין סיכוי שלפני 3 שנים הייתי מאמינה למישהו שהיה טוען שמגיע לי טוב, שיאהבו אותי, שיעריכו אותי.
ראיתי בכך טענה בלבד, טענה שקרית, שמטרתה לעבוד עליי ולזלזל בי.

לפני כשלושה חודשים נסעתי לבקר את אימי החורגת בבת ים. ישבנו בבית קפה בטיילת על כוס מילקשייק וחתיכת עוגה, והיה ממש כיף להיפגש איתה לראשונה לבד, רק שתינו. ממש כמו אמא ובת, מי היה מאמין...
כשהחלטנו לסיים את הערב היא ליוותה אותי לרכב, ועמדנו כמה דק' לידו בזמן שהמנוע התחמם והמזגן קירר.
ופתאום, בין דיבורים על הא ודא, היא אמרה: "איזו יפהפייה את".
כשהשבתי "תודה", היא הסבירה את ההיגיון שלה כשהיא אומרת דברים כאלו:
"את מבינה, כשאת נותננת לאדם מחמאה, את כאילו מעדנת את האמת בכל מקרה כדי לגרום לו להרגיש כמה שיותר טוב עם עצמו, גם אם זאת לא בהכרח האמת. מה שאני עושה - זה להגיד את האמת. וזאת האמת - את יפיפייה, מה נעשה?"
אני לא כ"כ מסכימה עם ההיגיון הזה, אבל ה"אמת" הזו חילחלה עמוק. האסימון שנפל, נפל על ראשי כמו פסנתר מקומה עשירית.
אחרי כמה זמן שאלתי אותה: "האם כל אמא אמורה להגיד דברים דומים לבנות שלה? לקרוא להן יפיפייות? אין לי ספק שאת עשית זאת עם שלך, אבל האם זאת הנורמה?"
והיא ענתה שבוודאי, ושעצוב לה להבין שזה לא מה שקיבלתי מהאם הביולוגית שלי.

כתבתי כאן בעבר על הבחור שהכרתי בהופעה של רמשטיין. מאז הייתי בעוד שתי הופעות שלהם בוינה ושוב בפראג, ונפגשנו פעם נוספת כשהייתי בגרמניה עם המשפחה במאי האחרון.
הוא עדיין גר בהולנד, באותה עיר בה היה. בגלל שהדרך בתחב"צ נוראית בשני הכיוונים, ואני הייתי עם רכב שכור, נסעתי אליו בעצמי.
הגעתי לעיר שלו בסביבות 11 בלילה. ב-10 וחצי בבוקר, הוא כבר אמר: "טוב, אני חייב כבר לשטוף את הפנים, יש להן ריח של כוס".
אז שטפנו פנים, התקלחנו, ויצאנו לחפש לי קפה נורמלי (aka נמס, כי הוא שותה רק אספרסו ממכונה, ולא מחזיק בבית לא סוכר ולא חלב).

נכסנו לאיזו מסעדה אסייתית עם עיצוב פנים בסגנון אנימה, שהוא לא היה מודע לקיומה למרות שגר בערך 100 מטר ממנה.
קודם כל הזמנו לי קפוצ'ינו, ובזמן שחיכינו החלטנו שאם כבר, אז נאכל שם ארוחת צהריים, כי הגיע הזמן.
בזמן שאכלנו, שאלתי אותו שאלה שמטרתה הייתה להבין כמה מהר אני צריכה לוותר עליו לגמרי, ולהסיר מעצמי כל תקוות שווא שאולי עדיין הייתה קיימת בי לגביו: האם הוא רוצה ילדים.
"אולי, כנראה יום אחד... אבל גם אם אכיר מחר את מי שתהיה אשתי, בכל מקרה זה לא ייקח פחות מ-5 שנים".
הבנתי שאני צריכה לוותר ממש באותו רגע. הוא לא יהיה האחד, וזה בסדר. אם הוא רוצה ילדים, ואני אל-הורית... אין שום סיבה ששנינו נבזבז זמן ואנרגיות מיותרים. קיבלתי את העובדה שעם הבחור הזה - אוכל להנות רק לזמן קצר.

הסתובבנו ברחבי העיר קרוב ל-7 שעות. מדי פעם הוא שילב את ידו בידי, וככה המשכנו ללכת. כשעשינו עצירות כדי לשבת לכמה דק', הוא הניח את היד שלו על הכתף שלי. כאילו שהיינו זוג.
בשלב מסוים עניינה אותי דעתו על מערכות יחסים מרחוק באופן כללי, ומבחינתו, אם מי שמולו לא גרה באותה מדינה שהוא גר בה – הרעיון של לנהל איתה מערכת יחסים ייראה לו כדגל אדום. אם עניין הילדים שכנע אותי ב-100% שהוא לא האחד, אז הדעה שלו בעניין הזה שכנעה אותי ב-2000%.
ובכל זאת, נראה לי שהוא הגבר היחיד שהחזקתי איתו ידיים מבלי שהיה בן זוגי. זה היה מצד אחד מוזר, ומצד שני... הוא התייחס אליי כמו שאף אחד אחר לא התייחס מעולם - כאילו הייתי נסיכה שהוא סוגד לאדמה עליה היא דורכת. רק איתו הבנתי למה התכוונו כל אותן נשים וגברים כששמעתי אותם אומרים זאת לאורך השנים.

...למה לעזאזל הקשר ה"רציני" האחרון שלי נמשך 7 חודשים, אם לא הרגשתי ככה אפילו במשך שנייה אחת?...

חזרנו לדירה שלו, ובין אקט מיני אחד לאחר שכבנו במיטה ודיברנו. אמרתי לו בצחוק: “Don't make me fall for you!", וזאת הייתה טעות (שאני חייבת להפסיק לעשות כי יש גבול לכמה אני יכולה לחזור עליה שוב ושוב).
התגובה שלו הייתה בו זמנית גם קורעת מצחוק וגם דיי מטרידה: “Get out. Free Palestine! From the river to the sea…" והיה לו מספיק שכל לא לסיים את המשפט.
כמה פחדן אתה, שאתה מגיב בצורה הזאת? ממה כ"כ נבהלת? הרי היה ברור לשנינו שלא יהיה בינינו שום דבר רציני. זה כ"כ הפחיד אותו, ששבוע אח"כ כששאלתי אותו אם היה רוצה להיפגש שוב, הוא הסביר שהתזמון פשוט לא טוב, ושההערה הזאת גרמה לו לחשוב. שהוא לא רוצה לפגוע בי יותר, שהרגיש כאילו הוא ניצל אותי...
הבהרתי שהוא לא פגע בי ולא ניצל אותי. וכמו שהוא כתב, הכל ניתן בהסכמה ורצון מלאים - משני הצדדים, ושאני יכולה להבין את עניין התזמון (כי הרי הוא בסה"כ בן אדם והבחירה היא שלו) אבל לשאר הדברים אין שום קשר למציאות.
באחת ההפסקות שעשינו כשהסתובבנו, הוספתי אותו לפייסבוק, גם כי כל כמה חודשים הפייסבוק הציע להוסיף אותו ורציתי לסיים עם השטות הזאת, וגם כדי שאוכל לשלוח לו מימז כי ידעתי שלפחות את רובם הוא יעריך.
ביקשתי שאם באיזשהו שלב יימאס לו והוא לא ירצה יותר לשמור על קשר - שפשוט יגיד לי, לא משנה באיזו דרך. הסברתי שאני מעדיפה שיקללו אותי מאשר שפתאום ייעלמו ללא הסבר. והוא... בכל פעם שביקשתי, ענה שאם יימאס לו הוא פשוט יפסיק להגיב.
וזה בדיוק מה שהוא עשה.
אם חשבתי עד אותו רגע שאכפת לו ממני ולו מעט, אז נוכחתי לגלות שטעיתי. אבל... בגלל שהוא היה פחדן מדיי לסיים את זה לגמרי, והשאיר פתח ליצור קשר בעתיד, כנראה שכשמתישהו אהיה שוב בגרמניה אני כן אצור איתו קשר ואז אגלה מה שלומו (בהנחה שאהיה עדיין רווקה, כמובן).

אז אולי הוא דבע שלא מוכן לתקשר כמו בן אדם, אבל הדבע הזה נתן לי מתנה עצומה שהיא קבלה ואהבה עצמית. מעולם לא תיארתי לעצמי שהישועה תגיע מאיזה בחור מולדובני, שגר בהולנד, שאפגוש בהופעה של רמשטיין בפראג.
רק אחרי ששמעתי את אותה "אמירת אמת" מאימי החורגת, הבנתי למה לא הצלחתי לשחרר ממנו בשנים שעברו מאז. מה שלא הצלחתי לשחרר לא היה הוא עצמו - אלא היחס שלו כלפיי באותן פגישות, ואיך שגרם לי להרגיש כלפי עצמי.
אז... כן... רק בגיל 28 הצלחתי לקבל את העובדות, את האמת: אני יפה, אני חכמה, אני מושכת, אני מצחיקה. אני לא הר אדם, אני לא מכוערת. מגיע לי טוב, מגיע לי שאקבל ואוהב את עצמי, ומגיע לי שאחרים יתייחסו אליי טוב. מגיע לי שיאהבו אותי.
אבל אני שמחה שכן הגעתי לאמת הזאת. גם אם אני לא תמיד מאמינה בה.גם אם אני רק מכריחה את עצמי להאמין בה. מגיע לי טוב, ובסוף באמת יהיה טוב.

הכל יסתדר לטובה.

It just has to.