המוסתר בהחלט

קניתי ליום הולדתך, בין היתר, זוג אזיקים נוסף.

חדש, פלדה, כיסוי "פרווה" בצבע שחור.

אנחנו בביתך, השעה 12:48.

יצאת לרגילה של שישה ימים.

לחדר.

אני מצביעה עם יד ישרה שמקבילה לרצפה.

את מסיתה את מבטך לכיוון חדרך וצועדת בקצב כמו כלבה מאולפת.

אני עוקבת אחרייך.

סוגרת מאחורי את דלת העץ הלבנה.

את עומדת עם הגב למיטה.

מסתכלת עליי בציפייה שניסית להסתיר.

את מפחדת.

יופי.

אני סוגרת את תריסי החלון הגדול שנפרש על כל הקיר החיצוני של חדרך.

חושך נופל עלינו.

אני נעמדת מולך.

לשוני עוברת בתאווה על שפתי ושיני.

אני רטובה עוד מלפני שהגעתי עלייך.

מתגעגעת לגוף החטוב שלך.

אני מתקרבת אלייך.

העונג הוא שלי.

תופסת את שולי הז'קט האפור שלך, זורקת אל מאחורי גבי.

מעבירה אצבע רכה לאורך ידך.

אני מרגישה את הצמרמורת שלך.

מתכופפת ומורידה ממך את "מכנס האבא", וגם הוא, נזרק.

אני נעמדת חזרה, לוקחת צעד אחורה.

נותנת לעיני זמן להתאושש מהחושך האופף את החדר, אותנו.

שפתי כואבת משיני החדות שפוצעות אותה.

את יותר מידי יפה.

אני מתקרבת אלייך שוב, נצמדת כמחבקת;

מעבירה את ידי לאורך ידייך ועל גבך, מחממות אותך, משחררות ממך את כלא החזייה.

השחורה נשמטת ממך.

אני לא עומדת בפיתוי ומלטפת לך את העורף.

מצמידה את לחיי לאוזנך.

נושפת אויר חם על צווארך.

את מטה את הראש, וקסם ממלא את החדר.

אני מתכופפת בשנית ומושכת מטה את תחתוני החוטיני השחורים שלך.

אני אוהבת למצוא אותם רטובים.