למה לא אני?

עוד פעם נפגשים בבית שלה. אמא שלה אומרת שלום, מחייכת, כבר מזמן לא שואלת אם אני רוצה משהו. "יש מוקפץ וצלי במקרר הגדול", היא מצפה שאני לא אתבייש לקחת צלחת ולשים לעצמי, אז למה אני כן? אני מנומס מדי? ביישן מדי? הרי היא לא מתביישת לדבר איתנו על יחסים, על זה שהיא רצתה לתת לי ליום הולדת לילה בצימר ועל העובדה שהכל כיף יותר בגילנו (כמו שזה נשמע). למה אני מתבייש?

החדר שלה הוא כמו הבית השני שלי. אני ישן שם לא מעט, לפעמים בעידוד אמא שלה. 

למה קשה לי להיפתח כלפי אנשים? עם חברה שלי זה הכי קל לי בעולם, היא יודעת עלי הכל מהכל, לפני תקופה היינו זרים, לא שמענו אחד את קולו של השני, עכשיו יכולים לדבר רק עם מבטים. מי קובע עם מי אפשר לחבור ועם מי לא? למה זה ככה? 

אני רוצה ללמוד הכל על עצמי. כל הקשרים הסבוכים במוח שלי. כל ה"דפקות" והבעיות שלי ולחזור עם תשובה, אף אחד לא מושלם, אבל אף אחד לא שלם. 

אין לי מושג.