אני לאט לאט מתייאשת. לאט לאט מאבדת את האופטימיות. איך זה ברח לי ככה? 14 ימים מעולים, ובום. אני לא מצליחה לחזור לשביל הזה, אני תקועה בצדדים. כאילו נפלתי לתוך בור עמוק, וככל שאני מנסה לצאת ממנו ככה אני נכנסת עמוק יותר. הגוף שלי גמור, אני עם בחילות כבר כמה ימים ברצף, הבטן שלי כואבת ונפוחה, ואני מרגישה כמו פח. ובכל זאת אני ממשיכה, ממשיכה להזיק לעצמי ככה. זה הפך להיות רגע מואר בחיים שלי, כאילו הכל רע ורק הנקודות בהן יש לי את הבינג'ים האלה הן החלק הטוב. וזה מצחיק, כי הם אלה שעושים לי רע. למרות שלא הכל רע. יש המון דברים טובים וחיוביים בחיים שלי. אבל כרגע, במצב הזה, הכל נצבע בשחור. חוץ מהבינג'ים. שגם הם שחורים בסופו של דבר. 

וזהו, עד כאן התקרבנות, כי לפעמים צריך להוציא את זה.

היום היה לי בינג' מאוד מוזר. אכלתי, אבל לא רציתי לאכול. זה קורה לי לפעמים, אבל לא ככה. ממש לקחתי משהו לאכול, ואחרי ביס זרקתי אותו לפח. ואז לקחתי שוב, לקחתי ביס, ושוב לפח. חצי מהבינג' היה לזרוק אוכל לפח, רק בשביל לעשות בכאילו. אבל בכל זאת לא הצלחתי להפסיק, כאילו נהנתי יותר מלקחת את האוכל מאשר ממש להכניס אותו לפה. זה לא קרה לי אף פעם שכ"כ נגעלתי לאכול בזמן בינג', שזרקתי כמויות כאלה לפח. לא יודעת מה זה אומר. עדיין אכלתי המון, כן? ואוכל שיש לי רגישות אליו, שעושה לי ממש רע.

אני באמת לא יודעת איך להיות במצב של רצון לחיות, במצב של רצון להשתפר. כי כרגע אני כולי פשוט ממוקדת בלהסתגר בתוך עצמי, לברוח מכל החוויות, לברוח מכל מה שאני מרגישה, ופשוט לאכול. או לארגן לעצמי אוכל ולזרוק אותו לפח.

אבל אני יודעת שאני רוצה את זה, אני יודעת שאני רוצה לחיות. אין לי מה לעשות חוץ מלעשות את המקסימום בכל יום. פשוט אין לי ברירה. אז היום אני כולי עם בחילה וכאבי בטן, ובכל זאת אשתדל לאכול ארוחה בעוד כמה שעות. כי אם אני אצום זה פשוט יוביל לעוד בינג' והמעגל הזה בחיים לא יסגר. ומחר אני אקום בבוקר, שוב אכתוב את כל הסיבות למה לא להכנס לבינג', אעשה כמה עמודים מהחוברת של בריין אובר בינג', ואולי אעשה יוגה או מדיטציה או ספורט כדי להרגיע את עצמי ולהיות קצת יותר אנרגטית. 

אז לא הלך לי. אין מה לעשות, לפעמים יש ירידות. 

אני עומדת ליד הר ענקי כרגע, ממש למרגלות ההר. ומסתכלת למעלה, ומרוב שהוא גבוה אני לא מצליחה אפילו לראות את הפסגה, ובטח שלא לדמיין את עצמי מגיעה אליה. כרגע, מהמקום שבו אני עומדת, קשה לי בכלל להתחיל כשאני מתמקדת כ"כ חזק במטרה. אז אני פשוט צריכה להחליט לקחת צעד, רק בשביל הצעד הזה. ואז לקחת עוד אחד, ולשמוח שלקחתי אותו. ואחרי כמה צעדים כאלה, להסתכל למטה ולראות את הדרך המטורפת שעשיתי. ואם לפעמים אני מתעייפת ונופלת, זה בסדר. אני פשוט אהיה סבלנית עם עצמי עד שאצליח לקחת את הצעד הבא. בסופו של דבר כשאני אגיע לפסגה, אני אולי אראה משם את כל הפעמים שנפלתי, אבל אזכור שמה שהביא אותי למעלה זה מספר הפעמים שהצלחתי לקום. 

אז אני רק רוצה לקחת צעד. עזבו בינג'ים, עזבו להיות בריאה. אני רק רוצה מחר לאכול מסודר. רק מחר. מנה אחת בכל ארוחה, זה הכל. 

כרגע קשה לי לקחת את הצעד הזה. ואני באמת מאוכזבת ופוחדת, ולא יודעת אם אני בכלל אצליח לקחת אותו באיזשהו שלב. אבל צריך להיות סבלניים, אי אפשר להגיע לפסגה תוך יומיים. אני עדיין פה, אני עדיין מנסה. וזה כבר המון. 

אז להיום:

1. לראות הרצאה טובה בטד שתתן לי קצת מוטיבציה לחיים. 

2. לכתוב קצת על הדחף, לענות על כמה שאלות מהחוברת.

3. להחליט מה הולך להיות הסדר יום שלי מחר ומה וכמה אני הולכת לאכול בכל ארוחה.

ומחר בבוקר אני אעשה את מה שכתבתי למעלה.

אני עושה את המקסימום שאני יכולה כרגע.

תודה לכל מי שנמצאת פה בשבילי, גם במייל וגם בתגובות. אתן באמת עוזרות לי להמשיך, והיה לי חשוב שתדעו את זה. תודה.