"1. אני הולך ברחוב.

במדרכה יש בור עמוק.

אני נופל לתוכו.

אני אבוד, אני חסר ישע.

אין זו אשמתי. 

2. אני הולך באותו רחוב.

במדרכה יש בור עמק.

אני מעמיד פנים שאינני מבחין בו.

אני נופל לתוכו שוב.

אני לא יכול להאמין ששוב הגעתי לכאן.

אבל אין זו אשמתי.

ושוב לוקח לי נצח לצאת.

3. אני הולך באותו רחוב.

במדרכה יש בור עמוק.

אני רואה אותו.

אני נופל לתוכו בכל זאת.. כוח של הרגל.

עיני פקוחות.

אני יודע היכן אני.

זוהי אשמתי.

אני יוצא מיד.

4. אני הולך באותו רחוב.

במדרכה יש בור עמוק.

אני עוקף אותו.

5. אני הולך
ברחוב אחר". 

זה פשוט כ"כ נגע בי. כ"כ מתאים לאיפה שאני נמצאת כרגע. די לעצום עיניים, די לנסות להעמיד פנים שאני לא מבחינה בבור. די להאשים אחרים, הגיע הזמן לקחת אחריות.

מחר יום חדש. מה כנראה יקרה מחר? אני ארגיש דחף חזק. הוא לא יעבור בקלות. הוא יהיה שם, הוא יגיע וישאר. ויהיו לי שתי אפשרויות. להבהל מזה שהוא שם, לרצות להעלים אותו ולהכנע לבינג'. או לקבל אותו באהבה, לצפות לו ולהכיל אותו. ולדעת שהוא יעבור, לסמוך על זה שהוא פשוט ילך בדיוק כמו שהוא בא. כי זה מה שקורה עם הדחפים האלה, בדיוק כמו עם רגשות. הם כמו גלים. הם באים, מציפים אותי, ואז הולכים. בלי שבכלל אעשה משהו פיזי. כל מה שבאמת צריך לעשות זה לקבל אותם, לגלוש עליהם. לא לטבוע. לא להבהל ולנסות לשחות נגדם. יש לי פה בחירה. לראות את זה בא, לא להבהל. לקבל את זה שזה חלק ממני. זו הרגל החסרה שלי, שאני צריכה ללמוד לחיות בלעדיה. אני יכולה לבכות על זה שהיא כבר לא שם ולהתפלל שתצמח חזרה, או לקבל את עצמי כמו שאני וללמוד ללכת בלעדיה ויום אחד אולי לרוץ מרתון. אני יכולה לבחור להמשיך ליפול באותו הבור עם עיניים עצומות, או לבחור ללכת ברחוב אחר. 

מחר יהיה לי דחף. מחר אני אעשה את כל מה שאני יכולה כדי לקבל אותו, להכיל אותו, ולתת לו להיות. בלי לפעול. בלי לנסות להעלים אותו ע"י בינג'. פשוט לתת לו להיות שם, לסמוך על זה שבסופו של דבר הוא יעבור. לקבל אותו כחלק ממני, לקבל את מי שאני כמו שאני, ופשוט להכיל ולאהוב.