היה לי יום מוצלח היום. סוף סוף. גם אתמול היה בסדר בסה"כ, אבל הרגיש לי יותר כמו הכנה ולא כמו הדבר האמיתי. אז היום זכה לקבל את כותרת היום הראשון, בתקווה שאצליח להמשיך את הרצף הפעם. ברגעים אלו ממש אני מתה ללכת למקרר ולקחת את הדבר הכי לא בריא לעולם ולאכול אותו כאילו ממש לא אכפת לי. כאילו לא אכפת לי לקום מחר עם כאב בטן ובחילות, כאילו ממש לא משנה לי שיש לי מטרה מדהימה לפני- לחיות. אבל אני לא עושה את זה. כי החלטתי לא להסתכל לצדדים. החלטה זו החלטה. אתמול זה לא עבד, אבל היום אני נואשת שזה יעבוד. ובסה"כ נשארו לי כמה שעות של ערב. זה רק גל, אני לא צריכה לעשות איתו כלום. רק להכיל אותו, והוא יעבור. כי ככה זה גלים, הם עולים למעלה אבל בסוף יורדים. אני מרגישה לבד, הלילות ממש טובים בלגרום לי להרגיש ככה. יכול להיות שאם ארים את הפלאפון ואשלח הודעה לחברים אני ארגיש קצת פחות בודדה, אבל האם זה הדבר הנכון לעשות כרגע? או פשוט לקבל את הבדידות ולאהוב אותה, להפסיק לחפש את מי שיבוא להציל אותי. אני לא רוצה להיות הנסיכה שיושבת במגדל ומחכה לאביר שלה, אני רוצה להיות הנסיכה שקמה ומתמודדת עם הדרקונים שלה בעצמה. וזה חתיכת דרקון, הבדידות הזאת. אז הנה אני כאן, מנסה להכיל. לפעמים בכתיבה זה טיפה יותר קל. 

היום עשיתי ספורט. ואכלתי מסודר. ועכשיו אני אבודה ולבד, והדבר היחיד שאני רוצה זה להרוס לעצמי הכל ולהזיק לעצמי כמה שאפשר. אבל אני יודעת שזה לא יתקן שום דבר, ושאפילו שזה לא נראה ככה עכשיו, לתת לזה לפרק אותי זה הדבר הנכון לעשות. יש אומנות יפנית בשם קינטסוגי, שבה מחברים כלי חרס שבורים או סדוקים באמצעות זהב. וככה נוצר כלי חדש, פגום אבל יפה. ואז הכלי יפה יותר בזכות העובדה שהוא נשבר. ככה אני מרגישה לפעמים כשאני נותנת לעצמי להתפרק, כשזה נגמר והגל החזק הזה עובר. אבל זה קשה לבחור להתפרק, וכ"כ מפתה פשוט להדחיק הכל ולברוח. הייתי צריכה את הימים האחרונים כדי להדחיק כנראה, אבל עכשיו אני מרגישה שאני מסוגלת להתמודד עם מה שיבוא. אפילו שזה קשה, ואין שום ספק שזה קשה. אני נושמת עכשיו לתוך הבדידות, אבל יש לי חלל ממש רציני בבטן שקשה לי לקבל. ניסיתי לשיר, ניסיתי לנגן, ניסיתי לשמוע מוזיקה, ניסיתי לקרוא ואני כותבת ממש עכשיו. אבל זה לא מה שאני צריכה כרגע כנראה. אז אני אלך לבכות או להתכרבל במיטה מתחת לשמיכה, או פשוט לשכב ולבהות בתקרה עד שהגל הזה יעבור. ואשים את as hope and promise fade, כי זה בדיוק איך שאני מרגישה עכשיו רק עם התמכרות קצת שונה. 

never more than two drinks away from crying.

https://www.youtube.com/watch?v=RBgEzopMwAY