צעדים קטנים בכל יום. 

קבעתי תור לרופא, כי זה חלק מהטיפול בעצמי. כי הגיע הזמן.

היום ישבתי לכמה רגעים למטה בגינה והקשבתי לעצמי. הקשבתי לחלק הזה בי שמרגיש במצוקה. וכל מה ששמעתי זה שאני רוצה שיעזבו אותי בשקט, אני צריכה הפסקה מהחיים האלה, מעצמי. אז הבטחתי לעצמי שהיום בערב כשאחזור מהעבודה, אתן לעצמי את המנוחה הזאת. מנוחה מהבינג'ים, מנוחה מההדחקות, מנוחה מהמשפחה, מנוחה מהפלאפון והאינטרנט. מהכל. פשוט אשכב במיטה, אתנתק מהכל וארגע.

חוץ מהצורך להרגע, יש בי צורך להפסיק להתייחס כל כך ברצינות לדעות של אחרים. אני מי שאני. אני לא רזה, אני לא מושלמת, לפעמים אני עצבנית או עצובה או סתם מעצבנת. ויכול להיות שזה לא לגיטימי בעיניי חלק מהאנשים בעולם, ויכול להיות שיהיו הרבה שלא יאהבו אותי על זה. אבל מה עדיף, אלה שאוהבים רק את המסכה שאני שמה על עצמי? עדיף שלא יאהבו אותי על מי שאני מאשר שיאהבו אותי על מי שאני לא. אז אני מרשה לעצמי לא להיות אהובה על כולם. לא משנה כמה אנשים יאהבו אותי, אם אני לא אצליח לאהוב את עצמי אני פשוט אשאר בודדה לנצח. 

תכננתי לעצמי לא מעט דברים. אבל החיים הם החיים, הם לא הולכים לפי התכניות שלנו. ואני יכולה לבכות על זה או לקבל את מה שיש ולעשות עם זה את הכי טוב שאפשר. האופציה השנייה נשמעת לי נכונה יותר, למרות שאני בוחרת הרבה פעמים בראשונה.