איך אני רוצה לחיות את החיים שלי? איך אני רוצה לחוות אותם? איך אני רוצה לנשום אותם? לא איך אני רוצה שיראו אותי.. או איך הייתי רוצה להראות בעיניי העולם. איך אני רוצה להיות קיימת בעולם הזה, מה אני רוצה להרגיש? כל השנים האלה.. כמעט 23 שנים שאני בוחרת לחיות את החיים שלי דרך עיניים של אחרים. מה הם יחשבו על איך שאני נראית? רק שלא יחשבו שאני שמנה מדי. מה הם יחשבו על איך שאני רוקדת? אני בטח נראית מצחיק. ומה אם אני אגיד משהו לא במקום או אספר בדיחה לא מצחיקה? או חס וחלילה אגרום למישהו להרגיש לא בנוח עם מי שאני. אף פעם לא חשבתי על איך אני ארגיש עם עצמי. אם לי נוח, אם לי נעים לראות את מה שאני רואה. אולי הבדיחה לא מצחיקה אותם אבל נהנתי לספר אותה? אולי לדעתם אני שמנה מדי אבל זה הגוף שלי ובכל זאת מגיע לי להנות ולתפקד איתו כמו שאני רוצה? אולי אני רוקדת ממש מצחיק, והם מסתכלים עלי ומתפדחים להכיר אותי, אבל ככה אני מרגישה חיה? 

מרגיש לי כאילו הסתכלתי על העולם לא נכון עד היום. כמו התמונות האלה שיש בהן אשליה אופטית. אני יודעת שהריבוע בצבע ירוק, אבל אני רואה חום לא משנה כמה אני מזכירה לעצמי שזה ירוק. ככה אני מרגישה עכשיו, אבל במקרה שלי אני יודעת שאם אני אנסה מספיק חזק ואתמיד מספיק אני אצליח לשנות את מה שאני רואה. העניין הוא פשוט להשתדל. גם השתדלות זה ניצחון, אפילו אם לא עמדתי באמצע הרחבה או רקדתי בטירוף על שולחן. מספיק שרקדתי קצת למרות שהרגשתי מטופשת.. ולא התביישתי בתמונה שלי למרות שאני אולי נראית בה קצת שמנה והפרצוף שלי מצחיק.. מי לימד אותי בכלל שאני צריכה להיות מושלמת? שאני צריכה לחיות בשביל להראות טוב בעיניי אחרים? מי לימד אותי שהצלחה בחיים שווה למה שאנשים אומרים או חושבים עלי? מי לימד אותי להסתכל על עצמי כאובייקט? הוא עשה עבודה ממש טובה, כי גם היום אני עדיין מסתכלת על עצמי ככה. אבל מודעות וכוונה זה השלב הכי חשוב, נכון?