קשה לי עם ימי הולדת, קשה לי המחשבה שאני גדלה בעוד שנה ועדיין מרגישה באותו המקום. אבל דווקא השנה, יחד עם העצבות שכבר באה לי אוטומטית, החלטתי לקבל את היום הזה באהבה. אולי לא השגתי את כל מה שרציתי, אבל אין ספק שהתפתחתי והשתפרתי משנה שעברה. אני בוגרת יותר, אופטימית יותר, חזקה יותר, פתוחה יותר לרעיונות, מרשה לעצמי לחוות את החיים ולא מפחדת כמו פעם. אז יש לי עדיין הפרעת אכילה. אז מה? זה לא המדד היחיד להתפתחות אישית.

ואיכשהו היום הזה נתן לי מוטיבציה לשינוי. רגע של השראה. מאז ה14 יום הטובים שהיו לי עם האכילה נפלתי לדכאון וחוסר רצון להמשיך לנסות. לא משנה כמה אופטימית ניסיתי להיות, לא הייתה לי שום מוטיבציה. וזה נפל עלי. אני כבר לא מאמינה. אני לא מאמינה שאני מסוגלת בכלל להתמיד ולהיות בריאה. אני לא מאמינה שיש לי סיכוי לעשות שינוי. ואמונה זה פחות או יותר המפתח למוטיבציה, כי אם אין לי סיכוי מראש אז למה בכלל לנסות?

אז קראתי בערך 7 מאמרים על אמונה ועל איך בכלל מתחילים להאמין שאפשר, אחרי שנכשלים כל כך הרבה פעמים בעבר. הטיפים הכי טובים שמצאתי הם אלה:

1.  לכתוב כל יום בבוקר, ולפחות פעמיים נוספות במהלך היום את האמונה שאני רוצה להשריש. במקרה שלי- אני מאמינה שאני יכולה, ושאני הולכת להצליח עוד השנה, להיות בריאה ולאכול בריא, בלי בינג'ים והפרעות אכילה.

2. לחפש הוכחות לאמונה הזו. למשל, סיפורים על בנות אחרות שהתגברו על הפרעות אכילה. או אולי פעמים בעבר שבהן הצלחתי לאכול מסודר ובריא. אם למשל היום אכלתי מסודר, זו הוכחה לזה שאני יכול לעשות את זה. 

3. לחגוג הצלחות, ולא לתת יותר מדי מקום לכשלונות. כדי שההצלחות יהיו משמעותיות ויתפסו מקום חזק בזיכרון שלי, ושהכשלונות יהיו חסרי משמעות.

4. לשים לב למחשבות הרעות שמתגנבות לראש, למבקר הפנימי שאומר לי שאני לא יכולה לעשות את זה ושאני מקרה אבוד, ולהגיד לעצמי במקום מחשבות חיוביות. קראתי פעם איפשהו שמחשבות הן כמו גלים. אי אפשר להעלים אותן, אבל אפשר לבחור על איזו מחשבה לגלוש. יהיו מחשבות מדכאות ורעות, ואז כל מה שצריך לעשות זה לשים לב אליהן ולבחור להגיד לעצמי דברים חיוביים ובונים במקום. 

יכול להיות שהיו עוד, אבל זה מה שאני זוכרת עכשיו. וזה מרגיש לי מספיק. אם אני אעשה את כל זה אני סוף סוף אאמין שאני מסוגלת ותהיה לי את המוטיבציה שאני צריכה כדי לעשות את זה.