״את לא מבינה, אני בחרתי בה, אני מנסה להשיג אותה בחזרה״.
לא לא הבנתי. זאת הייתי אמורה להיות אני.
״אני אגיד לך לילה טוב״
נפרדנו בפעם האחרונה ואותי לשלום בירכה רצפת השירותים הקרה.
עליה דיממתי את שאריות ליבי השבור.
ואז חייגתי. ד. בפעם הראשונה בחיים שלי, כאב לי כל כך שהייתי צריכה לבקש עזרה מקצועית.
החברה הכי טובה שלי.
יש עולם שלם שם בחוץ. העולם הזה שהיווה לי חיבוק חם ואוהב כשברחתי מהדבר המפחיד ביותר.
אהבה.
זה דבר מצחיק. שבעיני רבים אני נתפסת אמיצה וחזקה.
אבל כל הזמן הזה ברחתי.
ובפעם הראשונה בחיים. כשבחרתי לעמוד ולהילחם.ֿ
נפגעתי. חזק מכפי שנפגעתי אי פעם בחיים.
בסופו של יום מגיע הרגע שבו כולנו חייבים להתמודד עם הכאב.
המילים שלה מהדהדות בראשי.
החברה הכי טובה שלי יושבת שם עם דמעות בעיינים. בוכה כי אני בוכה.
״אף פעם לא ראיתי אותך ככה.״
״כאילו חזרנו לגיל שש עשרה והנה את סוף סוף חווה את מכאובי העולם.״
לא היו רחמים בעיניה.
היא כאבה איתי. אבל לא היו שם רחמים.
עיניה בוהות בי ואומרות בביטחון שזה יחלוף וזה בסדר.
ולא בקלישאה אלא ברצינות, שיש שם יותר בשבילי, תמיד היה.
אני לא לבד.
ההגיון לא מנצח את הלב.
למה גם כשאנחנו יודעים שמשהו עושה לנו רע, עדיין קשה לנו פשוט לשחרר?!
לא רק באהבה. הרי זה בכל מקום. וכולנו עושים את זה.
סיגריות, אלכוהול, סמים, סקס של בריחה.
אולי טוב לנו שיש משהו להאשים?
יש משהו בטעם המר שהופך את החיים ליותר מתוקים בהשוואה?
ואולי זה מהווה אמצעי בריחה קל, כמו שאני ברחתי לאמריקה.
לבעלי המזל מאיתנו, שהגורל מאיר להם ומחליט בשבילהם.
הכאב עובר. אבל כן צריך להרגיש אותו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: