If you read what I write, you open the door to my

והיום הזה הגיע, העבר חזר.

אומרים שצריך להסתכל קדימה, אבל כשהזכרונות מהעבר מנצחים, מי אני שאתנגד לקצת נוסטלגיה?

והיום הוא חזר לעצמו, ואני לעצמי. לא מחפשת, לא בודקת, לא חוקרת. חיה את החיים שלי בלי להיות תלויה במה שקורה איתו. נהנית עם החברים שלי והוא בכלל לא בא בחשבון.

וזה עבד, והוא היה נחמד, והפסיק לעשות דווקא.

וזה עבד, ופלירטטנו קצת, כמו פעם.

וזה עבד, והייתי מאושרת.

ואני עדיין מאושרת.

ונתתי להם לעזוב

ההחלטה הייתה קשה

הבנתי שזה נגמר

הכוחות השתנו, זה כבר לא אותו דבר

ונשארתי לבד 

אבל תמיד עם אנשים סביבי

נשארתי בודדה

כי הם לא שווים כלום בשבילי

היחידים שחשובים

שעיצבו את מי שאני, שינו לי את החיים

הם אינם

הם אינם שלי

הם אינם

והם לא חוזרים

ואפשר לנסות אבל כלום לא ישתנה

כמו שיש לי חברים חדשים

יש גם להם

ואמנם הם מצאו אחד את השני

ואת השלישי והרביעי

אבל אני כבר לא שם

כבר לא חברה של החברים שלי

דירה עם נוף לרחוב, נוף לזריחה בבוקר, נוף לשקיעה בלילה. ההצלחות הקטנות בכל מבחן ותרגיל. החברים שאחרי. החברים שתופסים חזק ולא משחררים לפני שהדמעות משחררות. המשפחה חסרת קשר דם, שהמכנה המשותף שלה הוא אהבה. והבחור... היפיוף שגנב את הלב שלך והשאיר את שלו בתמורה. הגבר שלוקח את כל מה שמעיק והופך אותו לאהבה. הנשיקות, הכפיות, הדיבורים, שיחות אל תוך הלילה. האהבה הגדולה. הביחד במיטה. חדר השינה כבר לא ריק כל כך. האהבה אחר הצהריים עד הבוקר שאחרי. האהבה שלא תלויה במקום או זמן. הגבר ששייך לך, ומזכיר לך זאת כל כמה שעות. את כבר לא לבד, את כבר לא סתם אחת. את נאהבת, לא נסבלת. הוא רוצה אותך שם. הוא שלך בבכי, כשאת שבורה. הוא ירצה אותך כשתסריחי מסיגריות, כשהמסקרה מרוחה לך על הפנים. הוא ירצה אותך בכל תנאי. הוא רוצה אותך עם כל מה שתביאי.