יומן יקר,
איך מישהו אי פעם יהיה מסוגל לאהוב אותי?
איך מישהו יהיה מסוגל לגעת בתשוקה בגוף הגרום והכפוף שלי, בעור השעיר והמת, בזרועות השרוכים ורגלי הקיסמים?
איך מישהו יסתכל בחיבה על ראשי הגדול, שמזכיר ביצה ענקית, ומונח על צוואר כל כך דק, כאילו עוד רגע הוא ייפול ממנו, ויחוש משהו שאינו סלידה עזה או רחמים?
איך מישהו יוכל לנשק בהנאה את פי הגדול, שלא מצליח להסתיר את שיני הטרף הבולטות שלי, איך מישהו יהנה ללטף את עור פניי הפצוע והמזוהם, שמכוסה במסכה זולה ומתקלפת של שיער פנים דק וקוצני?
איך, איך מישהו יהיה מסוגל להביט לתוך עיניי השבורות והעייפות, שמסתכלות על העולם הזה רק שמונה עשרה שנים אבל תמיד מבעד למסך חום ועכור של עצב? אפילו אני כבר לא מסוגל להסתכל בהן במראה, ולפעמים, לפעמים מאחל שהן ייעצמו לעולם.
ואיך מישהו יוכל לאהוב את נפשי הפגומה, הבודדת והעקומה, שדואבת מכל נשימה ומכל פעימת לב, איך מישהו יוכל להתחבר לנפש כל כך פחדנית, שרוצה לחוש הכל אבל לא עושה כלום, שתמיד מתגוננת מפני כולם ואף פעם לא פותחת עצמה לאור היום. איך מישהו יוכל שלא לנסות להמית נפש כזו, מיוסרת ככל שתהיה, אך תמיד כפויית טובה, נפש שאינה שייכת בין בני האדם, נפש רעה כשכחה.
שלך, ****, שתמיד יישאר לבד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הולך על הירח