אשריי עניי הדעת, כי להם מלכות שמיים

סגירת מעגל בקיוסק, בין המדף של החטיפים למקרר של השתיה. בפנטזיות שלי זה היה קצת יותר רומנטי. הטיימינג היה מושלם, תמיד האמנתי שצירופי מקרים הם הדרך של היקום להראות לי שאני במקום הנכון. והייתי במקום הכי הכי נכון. הלוואי שהיית מבין בזמן שהייתי בסך הכל במרחק נגיעה ממך, גם אם העמדתי פנים שיש בנינו תהום עמוקה. בתקופה של הבית חולים אני מודה שהיה רגע שנשברתי וכל כך רציתי לבכות מתסכול ויאוש על המצב הלא הוגן והמחורבן הזה שאני נמצאת בו, ופחדתי שאנשים יחשבו שאני מהמיון והודיעו לי שמישהו נפטר כי אני בטח אבכה כמו משוגעת ויסתכלו עלי במבטים מרחמים, אז שתקתי והלכתי לקנות קפה כי ידעתי שבלילה הזה אני כבר לא ארדם. ובלילה שלא נרדמתי דמיינתי כמה כיף זה יכול להיות אם אני בחלום עכשיו ובעוד כמה דקות השעון המעורר יצלצל, ואתה תלטף אותי בעדינות כמו שתמיד עשית כשהערת אותי פעם ותגיד בשקט את השם שלי ותחבק אותי עם הידיים הגדולות שלך, ואני אתעורר ואגיד "אתה לא מבין איזה סיוט היה לי". וזה רק סיוט. והיינו עושים את כל מה שעשינו לפני שהסיוט התחיל.

משהו בי אומר שאתה עדיין ותמיד תזכור אותי בתור זאת שאהבת יותר מכולן. אני מקווה שאתה זוכר ממני רק את הדברים הטובים, כי אני נאחזת בכל הזכרונות המתוקים האלה איתך. ידעתי שיבוא היום שאני אגלה שלכעס יש פג תוקף כמו חלב ואהבה מחזיקה יותר כמו קופסת שימורים. אתה גבר כזה שנשים מוכנות לסבול בשבילו, להתפשר על פירורים של יחס. אחד הדברים שהכי מציקים לי זה שאני יודעת שמישהי ואפילו כמה יוכלו לתת לך אהבה כמו שאני אף פעם לא הצלחתי, אבל אני בספק מאוד גדול אם מישהו אי פעם יאהב אותי בעוצמות כאלה כמו שאתה אהבת? כמו בלילות שלנו מתחת לכוכבים באמצע הקיץ המשוגע הזה וכמו בלשכב לידך ואיתך ולהרגיש אותך הכי קרוב בעולם וכמו בלאהוב חזק חזק, למרות הכל ולא רק בגלל. 

תמיד פחדתי מחרטה. על זמן מבוזבז, על בחירות גרועות. והנחמה הכי גדולה בלהתחרט, היא לדעת שאני לא היחידה. כל הצירופי מקרים האלה לאחרונה גורמים לי להאמין שאני לא היחידה. ההודעה ההיא ששלחת לא מזמן שעה אחרי שהורדתי את החסימה, כאילו שעמדת על השם שלי בווצאפ וחיכית. וקראת לי כמו פעם לפני שנכנענו לכעס ולאגו. הלוואי שלא היינו נותנים להם להרוס לנו ככה, עכשיו במבט לאחור אני מבינה שזה היה שטויות. כל הזמן הזה חשבתי שהדברים התגלגלו כמו כדור שלג ענק שהורס את כל מה שמתחתיו, פתאום אני קולטת שזאת הייתה סתם בועת סבון מעפנה שריקה ממשמעות אמיתית ואפשר לפוצץ אותה בקלות ולהמשיך לאהוב כמו שאהבנו. היינו עיוורים. וטיפשים. 

היית זה שאהב יותר, שהראה את זה יותר ואמר את זה יותר. קיוויתי שתסתפק באהבה שלי ללא מילים, רק במעשים וחיבוקים ארוכים, ב"גם אני אוהבת אותך" ובאימוג'י של לב. בשלב מסויים זה כבר לא הספיק, שאלת אותי אם אני לא אומרת שאני אוהבת אותך מיוזמתי כי אני לא אוהבת אותך או כי אני מפחדת שזה יגרום לך לא להעריך אותי. האמת שפחדתי רצח להיות עוד אחת מאלה שכבשת וירד לך מהן, שאם אני אתמסר אליך עד הסוף אני כבר לא אעניין אותך. כנראה שצדקתי כי עובדה שאתה בורח מכל אחת שאומרת שהיא אוהבת אותך, עד היום. אחרי כמה קורסים בפסיכולוגיה הכל התחבר לי והבנתי שאתה חי בתחושה שאתה לא מספיק ראוי שיאהבו אותך, כל הזמן אמרת שבחלומות הכי טובים שלך לא האמנת שמישהי כמוני תהיה עם מישהו כמוך. ניתוחי אופי בשקל. הייתי צריכה להמנע מזה, אבל בכל תאוריה חדשה שהמרצה מלמדת אני מוצאת אותך. הסתתרת בין השורות, כמו עכשיו וכמו תמיד. ריחמתי עליך ולא במובן השלילי, זה מבאס לחיות בהרגשה כזאת. 

ביום הולדת שלי התקשרת ואיחלת לי את כל הדברים הטובים. זה נשמע כאילו אתה בוכה, אני הייתי עם דמעות. חשבתי לעצמי כמה דפוק זה שאתה שם ואני פה, ואנחנו לא מרימים עכשיו איזה שוט לחיי המזל הטוב ומסתכלים אחת לשני בעיניים כדי שיתגשם. רציתי להגיד שעזוב אותך משטויות ורק תבוא, נשים את הכל מאחורינו. הרגשתי שאתה מחכה שאני אתרכך. כשרבנו אחר כך בהודעות אמרת לי לבוא אליך כדי שנדבר על זה פנים מול פנים. עד היום אני אוכלת את עצמי איזה מפגרת אני שלא באתי, היית יכול לראות שאני לא קשה עם לב מקרח. אבל כעסתי עליך. היית קנאי ואובססיבי. בכל פעם שלא עניתי לך אפילו שכבר לא היינו ביחד שלחת איזה מיליון הודעות והיית בטוח שאני עם גבר אחר, אפילו שאלת מה יש לי להיות ערה ב-4 בבוקר אם לא בשביל לבדוק מה שלחו לי באמצע הזיון חח חשבת פעם שכמו שאתה לא הצלחת להרדם בלעדיי גם אני לא הצלחתי להרדם בלעדייך? על הלילות ששרפתי בלנסות להבין איך מחזירים את הגלגל לאחור? אף פעם לא האמנת לי כשהסברתי שאני לא עם אף אחד, היית בטוח שבכל פעם שאני בממתינה אני מדברת עם מישהו שהוא לא אתה. כתבת שאני אמשיך לבכות לו, לאיזה דמות בדיונית שהמצאת במוח שלך. והיית כל כך משוכנע בזה שניסית לגרום לי לקנא בחזרה עם הבנות האלה. הצלחת בענק. הזהרתי אותך שאם תתחיל להתעסק עם אחרות בזמן שאני לא מתעסקת עם אף אחד, אני לא אסלח לך על זה בחיים. נתתי לך כמה הזדמנויות להתאפס. המשכת לא להאמין לי, חשבת שכבר מצאתי לך תחליף ובגלל זה אני מרוחקת. היום אני נוטה להאמין שהיית באיזה התקף פסיכוטי פרנואידי, איך לא עליתי על זה כשכתבת שאתה שומע קולות ורואה אותי בכל פעם שאתה סוגר את העיניים, ושאתה מפחד ללכת להסתכלות כי יקחו ממך את הרשיון? אם רק היית לוקח את כל הצ'אנסים האלה שנתתי לך בשביל שתבין שאני רוצה רק אותך בניגוד לסרט החולני שהרצת לעצמך בראש, לא הייתי כותבת את זה עכשיו. בטח היינו מתכרבלים במיטה אחרי יום עמוס שלך בעבודה ושלי בלימודים. 

כמעט והתחננתי שלא תגרום לי להפעיל את האגו על טורבו. פחדתי מעצמי. ידעתי שאני בלתי מנוצחת במלחמות אגו, שאני אקשה את הלב שלי מולך כמו אבן גם אם זה יהיה הדבר הכי כואב שאני אצטרך לעשות בחיים. אני המנצחת הכי גדולה והמפסידה הכי גדולה. לא רציתי את המלחמה הזאת אבל לא הבאת לי ברירה. הלוואי שהיית עוצר את זה בזמן, שהיית אומר לי "תראי במה אנחנו מתעסקים כמו מטומטמים, אני מוחק את הכל ומצטער שגרמתי לך להרגיש חרא בגלל ההזיות שלי", הייתי באה אליך וכל הכאב הזה היה עובר. 

אני עשיתי את הטעות בהתחלה, אבל אתה עשית את הטעות הפטאלית בסוף. הכרחת אותי להכנס למלחמה שלא רציתי להיות חלק ממנה. אולי זאת הסיבה היחידה שאני מצליחה לסלוח לעצמי ולא לשנוא אותי לגמרי שאיבדתי מישהו שאהב אותי כמו שאני לא אהיה מסוגלת לאהוב את עצמי. קראתי שוב ושוב את השיחות האחרונות שלנו כדי לוודא שההזדמנויות שהבאתי היו מספיק ברורות, אתה רק היית צריך לקחת. אבל לא לקחת. כולם פתאום נורא מרחמים עליך ועל החיים הדפוקים שלך, גם אני לפעמים מתפתה לעשות לך הנחות אבל המחיר שאני משלמת יותר מדי יקר. אני חייבת להפסיק עם זה. 

בטוח שהייתי עושה דברים אחרת אם היה אפשר, חוץ מהצ'אנסים שנתתי לך והיית אטום מרוב קנאה וכעס בשביל לנצל אותם. אני מודה לך על זה כי ככה אני קצת יותר שלמה עם עצמי, הבאת לי סיבה מספיק טובה בשביל לכעוס עליך. לא עלי. קיוויתי שיום אחד תפקח את העיניים ותצא מהלופ הזה של העצבים ותבין שעשית טעות, כל האנשים שמכירים אותך ואותי אומרים שאתה כבר מבין. אני רוצה לשמוע את זה ממך, לשמוע אותך מתחרט. רמזים מעורפלים בחצאי הודעות לא מספיקים לי. אהבו אותך לפני ויאהבו אותך אחרי, את מי אתה מסוגל לאהוב מעכשיו? חשבתי שאם אני אדע הכל יהיה לי יותר שקט. ויצא שיש יותר רעש, אחד כזה שממש מציק באוזניים.

הכרחתי את עצמי להאמין שהתגעגעתי אליך. בקיוסק, בין המדף של החטיפים למקרר של השתיה, הבנתי שאני מתגעגעת לאיך שגרמת לי להרגיש. מיוחדת. אהובה. ראויה. לפעמים אני מפחדת שאם אני אשכח אותך, אני אשכח גם את זה. אז אני מחזיקה את כל הרגעים היפים שלנו חזק בזכרון, שאף אחד מהם לא יעלם לי. אהבתי אותך באמת. גם ברגעים הטובים, ובעיקר בגרועים. אהבתי לחשוב שאני מצילה אותך מגורל אכזרי. אהבתי לשכב איתך במיטה ולשמוע שירים ביוטיוב. אהבתי איך שאהבת אותי, כנראה שאני אף פעם לא אשכח את ההרגשה הטובה הזאת אפילו שניסיתי המון. אתה לא טוב בשבילי, פעם היית ולעולם לא תהיה. כואב לי כבר מלנסות להתנגד לכוחות החזקים האלה שמושכים אותי אליך, אני לא מוותרת. נזכרת בחורף הראשון שלנו ביחד ובא לי למות מרוב געגועים ואהבה. חשבתי שנוכל לנצח הכל אבל החיים היו חזקים וכבדים מאיתנו. היית השיעור שלי ואני המתנה שלך, אני הייתי השיעור שלך ואתה המתנה שלי. אני זוכרת ממך הרבה טוב ורע ובעיקר אהבה ענקית שקשה למצוא אחת דומה. הטינה נותנת לי לגיטימציה להשאיר חלקים ממך בי, אז אל תכעס שאני לא סולחת. כולם אומרים שההפך מאהבה זה לא שנאה אלא אדישות, קלישאות רדודות שאני בכלל מתפדחת שהן רלוונטיות לגבי כי אני מודה שנפל לי הלב לתחתונים כששלחת הודעה ואני עדיין מקווה שאף פעם לא תצליח להיות אדיש אלי, גם אם תנסה הכי חזק שלך. 

לא הצלחתי להציל אותך והיום אני חכמה יותר ומבינה שלא הייתי אמורה. עכשיו אני אציל את עצמי מליפול למקומות רעים. תראה אותי, הפכתי להיות כל מה שקיוויתי שאף פעם לא תהיה. עלובה ותבוסתנית. יש לילות שכל כך בא לי להעביר איתך, שתעזור לי להאמין שיש עוד קצת טוב. אני נפרדת ממך סופית וגם מהמקום הזה שהיה בית בשבילי כמעט עשר שנים. הלוואי שלא הייתי צריכה, שכלום לא היה משתנה. מה יהיה בעשר שנים הבאות? על מה אני אחלום, ומה יתגשם? בא לי לחזור להיות הילדה הטובה של פעם שלא ידעה שלהפיל ראש זה בסך הכל מטאפורה. אני מתגעגעת אליה ואליך. ומוותרת עליה ועליך בשביל חיוכים אמיתיים וחלומות שמתגשמים. 

תזכור אותי בתור האהבה הכי גדולה ואמיתית שלך. שלפחות בעוד כמה שנים כשנפגש שוב בקיוסק בין המדף של החטיפים למקרר של השתיה, כבר לא נהיה טיפשים.