אינטגרלי

כמה זמן לא הייתי פה...

הרבה געגועים.

לא היה לי מקום מספיק טוב לפרוק בו ולנוח.

להקיא, ולהשאיר עקבות.

אני זוכר שהייתי פה מתי שהתחלתי ללמוד הנדסת אלקטרוניקה,

ואז אחרי סמסטר והבנתי שלא.

ואז התחלתי ללמוד עו"ס,

ואל תשאלו אותי מה חשבתי באותו זמן,

כי קצת שכחתי.

ושבוע שעבר נגמר התואר.

הגשתי את כל העבודות,

נתתי חיוכים לכל מי שביקש,

היו שם הרבה כיפים דרך הזום,

ותגובות, והמלצות, מה שתבקש.

וגם פה לא. גם עכשיו.

הלכתי למקצוע טיפולי כדי שאוכל לדעת לטפל בעצמי,

במטפל הפצוע שבי,

ומהר גיליתי שהמצב פשוט יותר חמור ממה שחשבתי

והיה עדיף לי להישאב מול מחשב,

ואת כל האנליזות האלה, את כל האבחנות, הטיפולים, ההדרכות,

הפסיכותרפיה שעברתי בעצמי, כל הכסף של הפגישות,

לשים בצד, בפק"מ, ולהישאב לתכנות.

באמת נמאס לי מכל החפירה בנפש,

מהמראות השבורות שקיבלתי כל החיים.

אולי זה דווקא כן משהו טוב שיצא לי מהתואר,

הבנתי שאני יכול להשקיע המון,

ורק בסוף להבין שאני בכלל לא בעיניינים.

לא זוכר מתי בדיוק או למה,

מישהו לחש לי בשקט שהחלומות שלי לא שווים כלום,

ועדיף לגנוז אותם או לשרוף,

לעשות כמו כולם, ויהיה בסדר.

המשבר התעסוקתי שלי כרגע הוא אבן הפינה של מה שאני חווה בתקופה האחרונה.

כי ממתי אני הומני כמו שחשבתי כל כך הרבה זמן?

תן לי מחשב, תן לי לכתוב,

והזמן יעבור... בשקט ובטוב.

נמאס לי מכל המצבי רוח המשתנים האלה.

הם לא לוקחים אותי לשום מקום טוב.

כסף? נכון? העיקר זה הכסף.

ואת כל האוכלוסיות החלשות תשאיר לעצמם.

נולדת עני? נדפקת.

הממשלה שמה על עובדים סוציאלים מה שהיא שמה עליך.

אני לא רואה את עצמי מטפל בלופים,

פגישה אחר פגישה.

אני לא אוהב אנשים.

נשבר לי האמון בהם.

הרבה יותר קל לעבוד מול מכשירים.

פעם פחדתי שטרנזיזטורים יהיו חברים שלי,

היום הייתי מחבק אותם בשמחה.

העיקר טיפת וודאות בעולם הזה.

הבוקר כל כך שמחתי.

כבר חצי שנה לא היה לי דייט, והנה הוא קורה השבוע.

קראתי מאיזה ספר של סימון סינג עם צמח פרע מחורר, ועל ההשפעות שלו על דכאון קל-בינוני.

אני חושב שאני אזמין כמה מאייהרב עוד מעט.

מה נסגר איתי?