אזרחית טרייה

חוזרת לבלוג, כמעט 9 שנים אחרי שפתחתי אותו לראשונה. כל-כך שונה ועם זאת, אותה בחורה.

התחלתי לחזור אחורה בזמן, לקרוא את כל מה שכתבתי פה, להזכר בחוויות שהמוח כבר שכח - מזל שהן כתובות פה, שחור על גבי לבן. ודווקא אולי בניגוד מוחלט לציפיות, אני אוהבת את מה שאני קוראת, אני אוהבת את הכתיבה שלי, אני נהנית לקרוא את עצמי מלפני 9 שנים. אולי אני לא שנונה חדה או חריפה כמו כותבי הבלוגים המנוסים והמוכשרים יותר ממני, אבל אני עצמי, וזה מאוד ניכר בכתיבה שלי, בציניות, בכעס, בביקורת-על-העולם-אבל-בעצם-על-עצמי, בשנאה החריפה שלי את הכל, ובעיקר אותי. 

אני חושבת שבגיל 27 אני אט-אט מתחילה ללמוד להשלים עם עצמי, לאהוב את עצמי, להינות מעצמי. זה תהליך שהחל לא מהיום אבל הוא מתפתח מידי יום ביומו. יש ימים של רגרסיה, בהם אני שוב אותה בחורה בת 18 ששונאת את כולם והכל, שנגעלת מעצמה ולא חושבת שמגיע לה מקום בעולם, אבל ברוב הימים אני מרוצה, אני אוהבת להסתכל במראה, אני אוהבת להתלבש, אני אוהבת לדבר עם אנשים כי אני נהנית ממה שאני רואה כשאני קולטת איך הם מסתכלים עליי, הם מעריכים אותי, הם רוצים לשמוע מה שיש לי להגיד, הם רוצים בחברתי.

אני כל-כך שמחה שפתחתי את הבלוג הזה. אומנם יש לי אין-ספור יומנים שפתחתי וגם סגרתי בנקודה כלשהי כשנמאס לי, או כשהיה לי טוב מידי ("ברגעים שטוב לי אני לא יכול לכתוב"), אבל להכנס לאינטרנט ולהקיש סיסמא שמחזירה אותך בבת-אחת 9 שנים אחורה בלי לפשפש ב-5 מחברות שונות - יש בזה מן הקסם.

אני לא יודעת אם אחזור לכתוב פה, או שאני רק עוברת אורח. מה שבטוח הוא שהכתיבה עושה לי טוב, היא תמיד עשתה ותמיד תעשה. אני לא צריכה לנהל יומן בשביל לזכור את זה. אני גם לא צריכה לכתוב משהו איפשהו באופן קבוע. כל שאני צריכה לעשות הוא להוציא את הכלי הזה כל אימת שמתחשק לי ולהשתמש בו בשביל לגרום לדברים להיות ברורים יותר חדים יותר ובעיקר, כדי לתעד את ההווה, שעוד רגע יהפוך לעבר.

הלוא לפני שנייה הייתי בת 18 לפני גיוס.

והנה אני היום.

וטוב לי