תמונה מטושטשת

לפני חצי שעה חזרתי הביתה. ישבתי עם מישהו שגר לידי. הכל היה ככ מוזר ומביך. לא יכולתי להפסיק לחשוב על א.

גם כשי לא הוריד את הידיים שלו ממני וניסה לנשק אותי, רציתי להקיא על עצמי ולבכות.
אני מרגישה רע אחרי כל מה שהיה. כאלו לא באמת רציתי את מה שקרה.

הוא נתן לי לעשן בלי סוף ואני רוצה להרוג את עצמי על כל מה שקרה.

ועכשיו הבן זונה שלח לי הודעה שהוא רוצה להפגש שוב ושילך להזדיין עם כל אחת שהיא לא אני. 

ביליתי את כל הלילה במיון ילדים בוולפסון.
אחותי בלעה כדורים ומעולם לא הרגשתי כל כך אשמה.

היא ישנה רוב הזמן ואני ביליתי את זמני בפינת העישון של המיון, מעשנת סיגריה אחרי סיגריה ושומעת שירים של אנשים חולים.
פתאום יצא לי להזכר בשלושת השנים האחרונות.

כשהייתי בת 15 ביקרתי לפחות 7 פעמיים בחצי שנה בבית החולים, הייתי בהשגחה צמודה והייתי מתחילה לצעוק כדי שיביאו לי משככי כאבים.
למרות שכלום לא כאב לי, רק קצת מבפנים. אבל קצת ממש. הייתי מעשנת בתוך המקלחת ומכוונת את המים אל הטמפרטורה הכי קרה ובוכה.

אני זוכרת שהיה לי "קראש" על אחד הרופאים ותמיד כשהוא היה מגיע למחלקה הייתי אומרת שיש לי לחצים בחזה רק כדי לקבל ממנו קצת מגע.
אני זוכרת שבאחד האישפוזים הראשונים שלי במחלקה סגורה, כשהייתי בת 15 וחצי אולי קצת פחות. היה שם איזה מישהו בן 19 ובאמצע הלילה פשוט התפרץ אצלי התקף מאני מטורף ונכנסתי אל החדר שלו וכמעט הורדתי מעלי את הגופייה ובאמצע נכנס אחד מהאחים וניסה לגרור אותי החוצה ופשוט ציחקקתי כמו ילדה מפגרת. אני זוכרת שרצתי בכל המחלקה, צעקתי ולקח לעשרה גברים לפחות רבע שעה לתפוס אותי.

אבל אני תמיד סוטה מהנושא.  

סיימתי קופסאת סיגריות בלילה, שקעתי במחשבות ובכיתי המון. זה סתם שאיזה טמבל שבר לה את הלב. זה לא שלא לא שברו את הלב.
אבל עדיין הרגשתי אשמה שאולי אני בתור אחות גדולה שידרתי לה שהפתרון לכל הקשיים שלנו זה לנסות להתאבד בתקווה באמת להצליח.
ואני באמת כועסת על עצמי.