מעניין איך דברים מתחברים. כי אם הייתם שואלים אותי לפני כשנה, לעולם לא הייתי עונה שאשב כאן במקום הזה שהוא בעצם ביתי,

אסדר קצת את החדר שאני שוכרת מכספי, בדירה הזאת שהיום דווקא ניקיתי קצת, אבל לא יותר מידי כדי שעדיין ירגיש כמו בית.

לא הייתי עונה שבטח בקיץ אעבוד בעבודה מסודרת, אלמד במוסד שאולי הוא לא השכלה גבוהה אבל הוא בהחלט מקצוע, גם אם רק לנפש, וכמעט כל לילה קצת לפני חצות אתרפק על סרט קומדיה רומנטי קלאסי, מהאלו של פעם, שבסוף הכל מסתדר, בלי איזה סוף חוצה גבולות שנועד לחפר על המקוריות שחלפה והניכור שעוד עודנו. אתרפק על הסרט ואחשוב על לא פחות מאשר בן זוגי, אהובי, יקירי. אחשוב על כמה הוא מרגיש רחוק פתאום למרות שהוא רק רחוב ליד. אחשוב על הבילוי של שבוע שעבר ועל הזה שקרב ובא. ובעיקר בכל פעם מחדש אחשוב על איזו שעה מוזרה זו לצפות בסרטי נשיקות כשאת לגמרי לבד לפחות בשעה המאוחרת הזו, ולהתגעגע.

אם הייתם שואלים אותי לפני כשנה, בוודאי ובוודאי לא הייתי אומרת שאהיה שוב שמנה. שאשב כל היום בבית או אנשנש בעבודה ותאכלס לא אתן לגוף שלי את כל התמורה המגיעה לו על מה שהוא עושה לי בחזרה.

לא הייתי גם אומרת שאפסיק לעשן, אבל דבר זה גם לא הייתי עונה לפני כשבוע ווואלה היום לראשונה ישבתי עם חברה, אפילו חברה לא כזאת טובה, שאכשהו לשבת עם אנשים כמותה לפעמים גורם לי קצת מבוכה והיא הציתה את הסיגריה שלה ואילו אני ישבתי ורק הסתכלתי, בלי אפילו לחשוב על לפרוש מהפרישה הכל כך חשובה.

לא הייתי עונה שכדורגל זה דווקא נחמד,שכסף הוא לא כזה דבר מושג ושלהיות יציב זה אולי קצת כן קשור לסביבה ולמרחב.

אם הייתי יודעת לפני שנה שזה מה שאתפתח להיות, כנראה שהייתי מתעבת את הרעיון ובורחת מעצמי לו רק היה אפשר.

אבל בתור אחת שחיה את זה בכל רגע נתון, אני יכולה להעיד שזה לא כזה אסון.

אז נכון, קשה לי לפעמים לחיות בעיר. הכסף כבר נגמר, הקילוגרמים רק עולים ולפעמים אני באמת לא יודעת מה אני עושה עם עצמי באותו המקום כל כך הרבה זמן. אבל זאת אני, ואני פה. וברוב הבקרים אני מחייכת, ברוב הלילות אני מחובקת וברוב הימים אני מלאה בשאיפות, חלומות ורצונות שיחברו בין מי שחשבתי שאני עומדת להיות, לבין מי שאני באמת.

ליר.