זה הפוסט הראשון שלי פה, בלי יותר מדי חפירות- אני לא מפרסמת תחת השם שלי לבינתיים, הבלוג נועד לכתיבת סיפורים בדויים וסיפורים מחיי האישיים.. בלי הקדמות מיותרות, להתחלה.
Secrets- הקדמה.
שקט.
הלילה מפעיל את קסמו על כולנו, לילה קיצי ונטול עננים. אני יודעת שיש לי, לנו, לילה אחד לפעול בו.
רטט מבהיל שובר את השתיקה, אני מחניקה צרחה ומוציאה את הפלאפון הקטן שלי מהכיס.
״הבית ריק, תורך לפעול״.
על החיים ועל המוות.
אני מסתכלת על שמי הלילה הכחולים ושולחת תפילה לאלוהים שהכל יעבור בשלום.
צעקה שבאה מתוך הבניין מפלחת את האוויר. הלילה הארוך ביותר בחיי התחיל.
אני שומעת את הסערה שמתחוללת בבניין ומבינה שכבר אי אפשר להתחרט, אז בשקט ובזהירות אני מתחילה לטפס על הגדר שתוחמת את הפנימיה.
אם היא רק הייתה יודעת מה אנחנו עושים בשבילה..
אני מסתכלת למטה ורואה שאני בגובה של בערך שלושה מטרים. אני מחניקה את הדמעות בגרון וקופצת לתחתית.
אני נוחתת בנוקשות על כפות הרגליים, תופסת בתיק שלי שנפל מכתפי ורצה, רצה מהר, רצה רחוק ורצה בטירוף..
הרגליים כואבות לי, האוויר כבר לא מגיע לריאות, אבל אני ממשיכה לרוץ קדימה. רק קדימה.
כשאני במרחק של מאה מטרים מהאולם המפואר שאליו אני צריכה להגיע, אני עוצרת ונכנסת לבית קפה עמוס באנשים, מזיעה ומלוכלכת, ונכנסת לאחד מתאי השירותים. את החלק הקל של הערב עברתי, עכשיו מתחילה ההצגה. אני פותחת את התא הראשי בתיק הגב שלי ומוציאה ממנו דאודורנט, נעלי עקב שחורות וגבוהות ושמלה ארוכה עם מחשוף עמוק, עם קרע בצד השמאלי של הרגל וכיווצים בחלקה העליון. אני מסדירה את הנשימה בידיעה שעוד רבע שעה הכל יתחיל. אני מורידה את גופיית הנירוונה השחורה עם הסמיילי ואת הג׳ינס הקרועים, ודוחפת אותם לתיק. בחזיה ותחתון אני מרססת על גופי דאודורנט, ומיד לובשת את שמלת הערב בצבע הארגמן שלי. אני נועלת את נעלי העקב, יוצאת מהתא ומסתכלת במראה. אם קודם הסתכלה עלי מהמראה הזאת נערת תיכון עם שיער שחור ועיניים אפורות, עכשיו מיישירה אלי מבט מישהי שנראית בסביבות שנות העשרים המאוחרות לחייה.
משהו חסר.
אני מוציאה מהתיק שלי את נרתיק האיפור, ממנו אני מוציאה מגבון ומנקה את פניי. אני מורחת אייליינר שחור עמוק על עיניי, סומק על לחיי וקצת מסקרה על הריסים.
אני יוצאת מבית הקפה ומתחילה לרוץ לכיוון אולם האירועים על נעלי העקב האלו. וואו, זה כל כך לא נוח.
כשאני עומדת מצידו השני של הבניין, כמה מטרים מהכניסה אני זורקת את התיק שלי לפח ואיתו את הבגדים שלבשתי, את תעודת הזהות ואת מחברת מטמתיקה. נו, טוב.
השארתי בידיי את הארנק שלי, בתוכו הכסף ותעודת הזהות המזוייפת שלי, ואת הפלאפון הקטן שברשותי. אני עוצמת עיניים, נושמת עמוק ומתחילה ללכת לכיוון הכניסה בצעדים חינניים ובחיוך מזויף. מולי עומדים שני מאבטחים חמורי סבר.
״שלום״ אני אומרת בחיוך חינני.
״וברכה״ עונה לי אחד משני המאבטחים.
״שם?״ - ״נטליה רזניצ׳נקו״.
הוא מחטט ברשימת המוזמנים, וכשמוצא שם את שמי הוא פותח את הדלתות. ״שיהיה לך ערב נהדר עלמתי״.
הווו... אם רק היית יודע.
אני מוציאה את הפלאפון מהחזיה ומסמסת ליונתן.
״אני בפנים, חכו להודעה ממני״.
אני הולכת ונעמדת ליד הבר, כאן קבענו להפגש. הלב שלי דופק על 100, ובדחף של רגע אני מחייכת אל הברמן ומזמינה וודקה רדבול. אין שום סיכוי שאני אצליח לעבור את הלילה הזה מבלי לחטוף התמוטטות עצבים ללא אלכוהול בדם. אני מרוקנת את כוס הוודקה רדבול שקיבלתי בעשר שניות מוציאה את הפלאפון וכותבת ליונתן ״תתחילו לפעול״ אבל אני לא שולחת וההודעה נשארת על הצג. מישהו מגיע ונעמד לידי, מישהו בסביבות גיל ה30, ועוד לפני שהוא מתחיל לדבר אני יודעת. אני מרגישה שזה הוא. ״נטלי?״ הלב שלי צונח לתחתונים. הערב רק התחיל. ״ג׳וש?״ אני שואלת, מזייפת חיוך, כולי תקווה שזה לא הוא ושאיכשהו הבן אדם הזה לא מכיר אותי למרות שעמוק בפנים אני יודעת שכרגע פגשתי את האדם הכי מסוכן שראיתי בחיי. ״כן. אפשר להזמין אותך למשקה לכבוד האיחוד?״ הוא שואל בחיוך מפלרטט. ״בטח״, אני משחקת את המשחק, מזייפת חיוך סקסי ומבליטה את הציצים. אני לוחצת שלח על ההודעה שכתבתי ליונתן, יודעת שכלמה שיקרה הלילה תלוי בכמה זמן אני אצליח להחזיק את הפסיכופת הזה מחוץ לבית שלו, וכל האמצעים כשרים.
הוא מזמין לשנינו וודקה קוקוס, ואני רק מנסה להרגע.
״הכל בסדר?״ הוא שואל כשהוא חוזר עם הוודקה בידיים. ״הכל מעולה״ אני עונה. ״בוא נשתה לחיים״ אני מוסיפה.
״לחיי מה?״ אני חושבת לרגע, ואז מרימה מבט, מסתכלת לו בעיניים. ״לחיי הלילה״, הוא מסתכל עלי לרגע וחוזר אחרי. ״לחיי הלילה״.
וככה, כשאני, נערה בכיתה יא, והבחור בן ה29 שכאן לפניי שותים לחיים בתוך אולם חתונות שלא אני ולא הוא הוזמנו אליו, ככה התחיל הלילה הארוך ביותר בחיי.
&נאטושקה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
