הפעם אחרוג ממנהגי
עכשיו זו הייתה הפעם הראשונה שלא עמדתי בצפירה, מאז שאני זוכר את עצמי
תמיד הייתי עומד בצפירות, וכשהייתי על מדים - דום, ואם הייתי קצין - הייתי מצדיע.
הפעם המשכתי לנסוע באוטו
התירוץ שלי לעצמי הוא (הם)
שלא הייתה צפירה
שעכשיו 1 בצהריים בכלל
שלאנשים פה אין מושג שבמקום אחר בעולם יש יום זיכרון
ובכלל אין להם מושג שזה יום עצוב
כי אצלהם יום הזכרון הוא חגיגה, מנגלים, בשרים, בירות
כמו יום העצמאות שלנו
רק יום הזכרון.
גם מחר, כנראה, לא אעמוד בצפירה
התירוץ יהיה תירוץ דומה
אין פה צפירה
עכשיו בכלל 4 בבוקר
למה אתה ער?
אני לא יודע איך להתייחס לזה
יום הזכרון תמיד היה היום הקדוש בשנה בשבילי
בעודי כותב מילים אלה, משאית שנוסעת עושה רעש ארוך שנשמע כמו צפירה, וחבר שלי לידי אומר "זה נשמע כמו צפירה".בעודי כותב מילים אלה, הוא אומר לי "אתה יודע שאצלם יום הזכרון זה יום שמח?"
לפני שנתיים, בצוק איתן.שיגעה אותי המחשבה שילדים בגילי, או אפילו קטנים ממני, נהרגים.
ואני יושב בבסיס, חסר תועלת לצה"ל במערכה, בטוח מכל איום ממשי, למעט טילים, ולא מנצל את הידע שיש לי כדי לעזור ולהציל אנשים.
כמה מחשבות על כך שלא הגיע להם למות
שזה הייתי צריך להיות אני במקומם
כי הם היו עושים משהו עם החיים שלהם
לא כמוני.
אם את/ה קורא/ת שורות אלה ומזהה אותיאנא, קח/י את הזהות שלי איתך לקבר
אני לא מעוניין לדבר ולשתף אותך על המחשבות והרגשות בפסקה שלמעלה.
תודה.
אני כנראה לא אכתוב פה ביום העצמאות, אלא אם יקרה משהו
אז שיהיה חג עצמאות שמח לכם/ן.
צר לי שאני מפספס את שני הימים שאני אוהב בשנה הישראלית
מתגעגע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
