אחד שכנראה ימות לבד
פנטזיות, תשוקות ושאר ירקות. |
| 4/2017
יום הזכרון
אני לא אוהב לבכות
אני לא אוהב את תחושת החנק שבגרון שלפני
אני לא אוהב את הניצוצות בעיניים שלי, שאני בכלל לא רואה, אבל יודע שהם שם.
אני לא אוהב את הדמעות החמות והמלוחות הזולגות על הלחיים וחודרות לתוך הפה
אני לא אוהב את הברז של האף שנפתח ואי אפשר לסגור אותו
אני לא אוהב את המבטים המודאגים בכאילו ושאלות ה"מה קרה?"
ואני לא אוהב את התחושה הפיזית של אחרי; מנוזל, עיניים אדומות.
ואף על פי שאני כן אוהב את תחושת הפורקן הזו, שעכשיו, אחרי שפרקתי הכל, אני יכול לחזור לשגרה,
אני לא אוהב לבכות.
ואני בדרך כלל גם מצליח להחזיק את עצמי
בחיים, כשאחרים או אחרות בוכים/ות
ביום השואה, כשסבא מספר את סיפור ההישרדות ההירואי והמדהים שלו
אפילו באנטומיה של גריי(הערה צינית הומוריסטית)
אבל ביום הזכרון קשה לי.
אני לא מכיר אישית את השכול, אין לי חברים שנפלו או בני משפחה שנפלו
רק משפחה/חברים/מכרים של משפחה/חברים/מכרים.
ועדיין, זה קשה לי.
שנה שעברה התעוררתי ב-3 או 4 בבוקר, שעון פלורידה, הפעלתי גלי צהל בטלפון
ועמדתי
2 דקות
וחזרתי לישון.
בצוק איתן היה לי כל כך קשה
ילדים בגילי נהרגים
ואני בצבא שלי, בעורף המדינה, מתחפשן ולא באמת עוזר למדינה
לפחות ככה הרגשתי
והחברה באותה תקופה
ילדה
לא מבינה את הכאב שלי
לא מאשים אותה
אף אחד לא מבין באמת.
אז אני אסביר
הכאב האמיתי שלי הוא שהם מגשימים את החלום האמיתי שלי.
בעל כורחם
ובניגוד לרצונם
הם מגשימים את החלום שלי ליפול חלל.
לא נראה לי שיש דרך אצילית יותר מלמות בשביל משהו שהוא גדול ממך.
והלוואי והייתי יכול לא לצאת מהשירות הצבאי שלי.
זה קשה
זה יום קשה.
לילה טוב.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
