Slots

הקשר עם הפסיכולוג שלי, כמו כל קשר אחר שהייתי בו מימיי, נוטה להסתיים אחת לכמה שבועות. כי... זה תופס לי יותר מידי זמן (50 דקות בשבוע), אף-פעם לא מתאים לי ללו"ז (07:00-15:15: עבודה, 16:30-17:20: הוא, 19:30-21:30: ריקוד), עולה לי יותר ממה שאני רוצה/יכולה לתת (350 ש"ח לפגישה), ותמיד נראה שהחסרונות עולים על הייתרונות. עם זאת, כמו הקשרים המוצלחים יותר (או מוצלחים פחות, תלוי איך מסתכלים על זה), הוא רק נוטה להסתיים - לא מסתיים באמת - ואפילו כשהסתיים פעם אחת, היה קאמבק מרגש כעבור שנים. אני מגיעה לשם אחרי שבוע, או שבועיים, אפילו שלושה - כי תקופת החגים די לקחה מהרצף, נו - מוכנה בכל כוחי להיפרד אחת ולתמיד...

"הפגישה היום התחילה בשיחה על פרידה, והסתיימה בטבעת."

... ואז הוא אומר משהו כזה.

את הפגישה אתמול פתחתי בהתנצלות על ההברזה מהפגישה הקודמת. למען האמת, קשה להתנצל כשבכל מקרה חויבתי עליה - כי ככה זה כשלא מבטלים 24 שעות מראש - אבל הצד המנומס והמרגיז הזה בי היה חייב. מאז שנמחקו לי הזכרונות אני רק מנסה למלא את החיים שלי בכמה שיותר דברים, ובשבוע הראשון של המבצע כנראה שהגזמתי, כי כשהשעון המעורר צלצל והייתי אמורה להתעורר, להתארגן ולנסוע לפגישה - ובכן... הוא צלצל. וזהו. אחר-כך סיפרתי על הפרידה מגיא. מצאתי את עצמי משווה בין הקשר איתו לקשר עם חן, מספרת על התחושה שאני אף-פעם לא מספיקה, שתמיד דורשים ממני יותר ממה שאני יכולה/רוצה לתת, שלשם שינוי חשבתי שאני אוכל/ארצה לעמוד בזה. עמית התנסח בתגובות קצרות ומדויקות, כרגיל, אפילו שעם חלק לא הסכמתי. ניסיתי להסביר לו שלא הייתה לי שום בעיה שהוא טס, למשל, "אבל כשהוא בא אלייך בטענות...", ואני חושבת שהביטוי "הרצחת וגם ירשת" גם נכנס שם איפשהו. כי זה דבר אחד לכעוס עליי שאני "מבריזה" - בהנחה שהבגרות המנטאלית שלנו שואפת לגיל שש, נו - אבל אחרי שהוא היה שבוע בחו"ל, בלעדיי, איך הוא בכלל מעיז לבוא אליי בטענות שאני לא מתייצבת לדרישותיו בשנייה שהוא חוזר? איך העזתי, באמת, להחליף מישהי חולה בעבודה, או לרצות להיות בבית בכיפור כדי להימנע מסיטואציה בה אנחנו מקיימים עוד שיחת-מערכת-יחסים-מתישה ולי אין איך לברוח משם במידה ומשהו משתבש. העיקר שהברזתי לו פעמיים ב-24 שעות. אז מה אם הוא לא היה שם כל השבוע לפניכן.

... זה גם היה החלק בפגישה בו התחלתי לבכות.

לסיום עמית שאל אותי על הכתיבה. כשאיבדתי את ששת החודשים האחרונים של חיי, ובואו נודה בזה - גם חלקים נבחרים מכל מה שקדם להם - מצאתי את עצמי מדפדפת אחורה - פה, בבלוג השני שלי, בהיסטוריית המסמכים במחשב שלי. ומצאתי את עצמי מתקשה להיזכר, כי... בקושי כתבתי משהו בחודשים האלו, ורק למקרה ש-, לא שאני מתכננת לאבד את הזכרון שוב - אבל למקרה ש... החלטתי לנסות בכוח. ומאז אני כותבת שוב. או לפחות מנסה. כשהוא שאל אותי על מה אני כותבת הסברתי שזו שאלה קצת כללית. דברים שקורים, מחשבות שעוברות, ברגיל. הוא התעקש קצת, אז לקחתי לדוגמא את האירוסין של אורלי, ואז קרה הקסם שעבורו אני משלמת 350 שקלים לפגישה, ושמעתי את האסימון נופל בקרקעית הראש שלי. אף-פעם לא באמת רציתי להתחתן, אף-פעם לא באמת רציתי זוגיות, אף-פעם לא באמת רציתי טבעת אירוסין, אבל נראה לי שלראשונה בחיי אני באמת... מרשה לעצמי לרצות את זה. וזה חדש. ואולי זו הצפייה החוזרת בעונה האחרונה של How I Met Your Mother, ואולי זו הדמעה שהזלתי בסוף פרק 17, ואולי פשוט התבגרתי, אבל לראשונה אני יכולה לומר שזה אמיתי, וגם אם זה לא גיא - לא חושבת שהייתי מצליחה להגיע לזה בלעדיו.

יצאתי מהפגישה מחויכת ואופטימית יותר ממה שמצאתי את עצמי כבר זמן-מה.

אחרי כמה שעות התברר לי גם שדרור מתגרש, so that's something.

לא שאני חושבת שזה יוביל לזה, אבל... לא יזיק לי ריבאונד עכשיו. וגם לו לא.