התקבלתי ללימודים. מחר מתחיל הסימסטר. בעבודה נורא משתדלים בשבילי, ובכל זאת ביום שלישי התחלתי לבכות. דניאל פקד עליי לצאת להתאוורר ודרור חיבק אותי במשך עשר דקות. עד עכשיו אני לא בטוחה על מה בכיתי. או על מה אני בוכה כרגע, for that matter.
אני מנסה להרכיב לעצמי חיים נכונים, מספקים - כאלה שלא יגרמו לי לרוקן את ארון התרופות ולהגיע, במקרה הרע, למחלקה ה' בשלוותה. במקרה הטוב? אני לא יודעת. אני חוששת שאם באמת יכולתי לבחור להיעלם, בלי כל הדרמה שזה יותיר אחריי, הייתי הולכת על זה. אני מוצאת את עצמי מנסה לעודד אנשים אחרים במצב דומה, לחלוק טיפים שהצליחו בעבר - גם אם באופן זמני - ליישר אותי קצת. אנחנו חושבים ביחד על התקופה בה היינו הכי מאושרים. אולי שמחים? נדמה שמאושרים זו לא המילה. ויש לי תמונות וקטעים בראש, בשלב הזה זה המקסימום שאני מצליחה לשלוף מדפי ההיסטוריה הדהויים שבראש שלי, אבל גם בתוך חצאי-הזכרונות הללו, תמיד הייתי מלנכולית, תמיד חשבתי יותר מידי, תמיד הייתי צריכה לשתות ולעשן ולרקוד ולצאת ולהזדיין עם בחורות אקראיות - אחרת המציאות בתוכי הייתה משיגה אותי, וכולנו יודעים איך זה נגמר.
הזמנים מטושטשים לי, אבל נדמה שאני כבר כמעט חודש בלי כדורים. רמת החרדה ירדה משמעותית, אבל הדיכאון חזר בגדול. אני מנסה להפיל את זה על גורמים סביבתיים - געגועים, תסכול מהעבודה, הורמונים משתוללים (התחלתי לקחת גלולות, זה כבר הוביל למצבים גרועים מזה) - אבל עמוק בתוכי אני יודעת שזו רק אני. אולי עדיף שאחזור לקחת את התרופות וזהו. כדור נגד דיכאון, ואז אחד נגד חרדה - כי הראשון גורם לה להתגבר - ואני גם מתחילה ללמוד אז ברור שאצטרך משהו שיעזור לי להתרכז... אולי עדיף כבר להתמכר לקוקאין ולסגור עניין. לפחות אז יהיה לי תירוץ לחוסר התפקודיות המתפרץ הזה.
הבטחתי לעצמי שאני לא חוזרת לכימיקלים האלה יותר. אני מנסה להתגבר על עצמי עם תזונה, כושר, חברים ואולי איזושהי אשלייה של פרודקטיביות. לכמה רגעים בשבוע שעבר חשבתי שזה גם עובד. עכשיו כבר לא כל-כך בטוחה. אני רק יודעת שאני מעדיפה להיות ככה, עם כל התופעות של עצמי, מאשר עם כל תופעות הלוואי של מגוון התרופות הפסיכיאטריות בשוק. חוץ מזה, הבעיה הכי גדולה שלי כרגע זו בדידות... ועדיין לא המציאו לזה כדור.
החל ממחר אהיה עסוקה מידי מכדי לשים לב שאני עצובה.
נו כבר. שיתחיל.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Penny For Your Thoughts