1990, אני בת שלוש. ההורים שלי התגרשו לא מזמן ואני מתגוררת עם אמא ביחידת דיור הצמודה לבית של סבתא בכפר-סבא. אמצע הלילה, אני מתעוררת לקול האזעקה, אמא רצה לחדר, שולפת אותי מהמיטה, במקביל סבתא נכנסת ליחידה, ושלושתנו מסתגרות בחדר השינה של אמי. הברדס שלי מונח על השידה, מוכן, ואמא מלבישה אותו עליי מהר בזמן שסבתא שולפת מסקנטייפ וביחד הן שתיהן אוטמות את כל החריצים של החלונות והדלתות. לבסוף הן מתיישבות לידי על המיטה עם מסכות גז שחורות שנראות לי מאיימות נורא, אבל חוץ מזה הכל נראה לי נורמטיבי לחלוטין.
וזה הזכרון הראשון שלי.
- - -
1990, אולי 1991? עדיין מלחמת המפרץ. למען האמת אני לא בטוחה אם זה קרה לפני או אחרי הדבר הראשון שאני זוכרת, אבל בראש שלי זה הסדר. אני הולכת עם אבא ברחוב וייצמן בכפר-סבא, מול איפה שעכשיו נמצא קניון ערים, ואני כבר לא זוכרת מה אז היה במקומו. יש אזעקה וצריך לחזור הבייתה, או אולי למצוא מרחב מוגן? אני לא חושבת שהייתי מודעת לביטוי 'מרחב מוגן', אז. אולי הייתי מודעת ואני פשוט לא זוכרת. אני כן זוכרת שאבא הראה לי איזשהו ניצוץ בשמיים ואמר לי שזה טיל, וכל העניין היה נראה לי נורא קסום ומרגש בזמנו, ככל הנראה כי הייתי בת 3 מחוסרת דאגות שלא באמת מודעת למה שהולך סביבה. כשחזרתי הבייתה סיפרתי לאמא בהתרגשות על מה שראיתי - אני לא זוכרת את התגובה שלה אז, אבל שנים אחר-כך כשיצא לנו לשוחח על זה כשכבר הייתי גדולה ומודעת, הבנתי את רמות הלחץ והחרדה שהייתה בהם - באותו הערב בפרט, ובאותה התקופה בכלל.
- - -
04/11/1995, כיתה ג'. יש לי כבר יותר מושג מה קורה. אני זוכרת שבשעה שמונה בערב תמיד פיניתי לאמא את הטלוויזיה כדי שתראה חדשות, ובשעה תשע היינו רואות ביחד פופוליטיקה. איכשהו הייתי מעורה פוליטית יותר מאי-פעם כשהייתי בת 8, עם הזמן זה נחלש ונעלם. התעוררתי באותו בוקר מהשעון המעורר, הלכתי לסלון, למטבח, הכל היה ריק. נכנסתי לחדר השינה של אמא שלי כדי למצוא אותה בוכה על המיטה. לא ראיתי אותה בוכה מעולם עד אותה הנקודה וזה הלחיץ והדאיג אותי, כי תמיד תפסתי אותה כאישה חזקה, כל-יכולה, שלא נשברת מדבר.
"מה קרה, אמא?" שאלתי מבוהלת.
"רבין נרצח."
בכיתי גם.
- - -
04/03/1996, בהמשך לאותה שנת לימודים, עדיין בכיתה ג', ערב חג פורים. יש לי תחפושת יפיפיה של קליאופטרה שנורא התרגשתי ממנה, בזמנו פורים היה החג האהוב עליי. הזכרון הזה יותר מעומעם מהשאר - אני רק יודעת שהיה פיגוע בדיזינגוף סנטר, משהו היסטרי, משהו ענק, משהו הרסני. למחרת פורים "התבטל". במקום זה שוחחנו בבית-הספר על אלימות ומלחמה, סובלנות ושלום. ואני התחלתי לאבד את האמונה שלי בשניים האחרונים. בגיל שמונה.
- - -
בגילאי 10-12 שלי גרנו ביישוב קהילתי על הקו הירוק בשם מתן - היינו החלוצים, הראשונים. עוד לא הייתה חומה ביננו לבין הכפר הערבי השכן, 'חבלה', ונערים ערביים מהכפר היו מסתובבים אצלנו, מוכרים פחיות שתייה בשני שקלים במהלך היום וזורקים בקבוקי תבערה במהלך הלילה. אם לומר את האמת, גם אחרי שבנו את החומה עדיין היו מהומות - גם אם היה להם מורכב יותר - או שהם היו צריכים לזרוק גבוה יותר - הם עדיין הגיעו אלינו. פעם אחת אפילו חדר כדור לבית של ילדה מהכיתה שלי. היינו חברות, אבל אמא לא הסכימה לי ללכת אליה יותר אחרי זה.
- - -
בגיל 14 טסתי לארצות-הברית ושהיתי עם דודים שלי - הטיול נחלק בין מספר ימים בניו יורק לעוד שלושה שבועות בלוס אנג'לס. את רוב הזמן בניו-יורק העברתי בלונג-איילנד - נולד לי בן-דוד, הייתה ברית מילה, למדתי לראשונה איך שמים אייליינר - היה מרגש. היה לי יום אחד בעיר עצמה, במהלכו ביקרתי בכל הגדולים - Time Square, Empire State Building, פסל החירות וכו'. זה היה באותו היום של הטיסה ועדיין לא עצמתי עין, הייתי גמורה מעייפות ורק רציתי להגיע כבר לבית, להתקלח ולישון - אבל נשארו עוד מגדלי התאומים. אמרתי לדוד שלי שנוותר כבר, כי באמת שלא יכולתי, פיזית, ללכת יותר, אבל הוא לא ויתר לי.
"את יודעת, זו הזדמנות של פעם בחיים!" הוא התעקש.
"אל תגזים, עופר," מחיתי על הדרמטיות, "אני עוד אהיה בניו-יורק שוב."
"את כן, אבל אולי הם לא יהיו פה."
... אני די בטוחה שזו הייתה אמירה סרקסטית, אבל חודשיים אחר-כך הם באמת כבר לא היו.
- - -
באותו טיול בצד אחר של היבשת - האנגלית שלי כבר הייתה ברמה מספקת כדי להסתובב לבד, ומצאתי את עצמי מטיילת די הרבה בלוס אנג'לס. באחד הימים הראשונים שלי שם הלכתי לקניון, ובאינסטינקט של ישראלית מן המניין פתחתי את התיק והצגתי את תכולתו לשומר בכניסה. מיותר לציין שהבחור לא הבין מה אני רוצה ממנו, ואני לא הבנתי מה פשר הרשלנות הזו במילוי תפקידו. רק כשסיפרתי על כך בערב לדודה שלי היא צחקה והסבה את תשומת לבי לעובדה ש"פה זה לא ישראל". וואלה.
- - -
אני יכולה להמשיך עד אינסוף עם הזכרונות האלו, אבל השורה התחתונה היא שמלחמה, פיגועים, אלימות ורצח - הם היו עניין שבשגרה לאורך כל הילדות שלי. אני ילדת אינתיפדה - ראשונה, שנייה, שלישית, אני כבר לא סופרת. הייתי מפחדת לעלות על אוטובוסים, להסתובב במקומות מרכזיים והומי-אדם, והאמון שלי באנושות דעך סופית עוד לפני שהתחלתי את גיל ההתבגרות. עוד אחד התפוצץ, עוד אחד נורה, עוד אחד נרצח... אני אדישה. זה נשמע אכזרי - אבל אני לא יודעת איך להיות אחרת. אני לא יודעת איך להזדעזע למשמע חדשות רעות, כי אלה תמיד היו החדשות - וכמה כבר אפשר להתרגש?
תמיד חיפשתי את הסיבה לעצב האינסופי הזה שלי - לדיכאון, לחוסר-משמעות, לאובדנות - ורק בשבוע האחרון נפל לי האסימון. איך בכלל יכולתי לצאת אחרת כשאלו החלקים הנבחרים מהילדות שלי?
לא
היה לי
סיכוי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Penny For Your Thoughts