קטע ישן נושן שלי

            ערפל יש הבוקר . השעה 7:30 ואני מזדחל לי ברחוב איינשטיין לכיוון האוניברסיטה. הערפל מתערבל קרעים קרעים , השמש כירח, בנייני המעונות צומחים במטושטש כלפי מעלה ונעלמים. האויר חריף. דשן.
 
            הערפל הולך ונתעבה, נוזל כחלב והקולות מחלחלים סביבי , מהבהבים . עצרתי, שני סטודנטים חלפו על פני וקולם אובד וחוזר בערפל מכל הכיוונים . צפירה עולה ויורדת של מכונית בתנועה . צחוק נשי נשמע מימיני (או שמא משמאלי) .
 
"אבוד?" שאלה
"כנראה"  אמרתי
"תן לי יד ונלך"
 
      הושטתי יד, פגעתי בערפל כשלפתע נתקלתי בחיטוב רך וסגלגל. "לא שם" הצטלצל צחוקה , ניחר. וחפנה ידי באצבעות קרות . מובילה אותי לאורך ולרוחב , כאשר המית הרחוב מתמזגת סביבי. לחישות, דיבורים, צפירות. לא ראיתי אותה. בעצם, לא ראיתי דבר. היתי אפוף בחושך המבהיק, הרטוב. וטבעתי בו.
 
זוג שחלף על פני העירני. הם הסתכלו בי וחייכו. הייתי תקוע באמצע הרחוב המופז באור שמש . רק עדשות המשקפיים שלי מכוסות אד ופעמוני צחוקה טובעים באזני.
 
 
שוב התפנטזתי באיינשטין
 
 
5.91