את נוסעת מחר
וכבר, געגוע נצבר בי
מסתובב כסביבון בבטן
אוסף זכרונות כמו כדור צמר כחול
 
האור, כהה יותר ממחר
יש עננים על הלב
העינים מפסיקות לחייך אושר בקצוות
הקול נשמע כמו מתוך שמיכת פוך 
כבדה
 
געגוע מכביד לי על הסרעפת
נשימות קטנות, מהירות.
עד שתחזרי
אמות קצת
 

עונגתי היום,

על ידי אישה יפה, מלאה

אישה שהנגיעות שלי,

כותבות את השיר שלנו, על נייר מחיק

כל נגיעה, כל אנחה, כל צעקה, כל צחוק

הקור, נדחף על ידי החום מאיתנו

אישה שאוהבת לשמוע את הגופות שלנו מתנגשים

ואת הרעש של הפלוצים שעושה הזין שלי בכוס שלה.

את התחושה של האבר שלי,

נוגע..

בדיוק...

שם.

אישה שנהנית כמוני

לשתות אותי.

את הצעקה שלה שמעו בחדרים הסמוכים.

גם את שלי.

אבל האושר שלנו, בצבע סגול כהה,

נפרס מעל המקום בו היינו.

ודלף

עונגתי היום על ידי אישה מלאה

באושר

את אישה של צבע כמו שאני איש של ריח. יש לך חוש שאיתו הצבע מדבר איתך. אדומים מדברים אלייך, ירוקים מלטפים אותך, צבעים קרים עושים לך נעים בגב. אני חושב שצבע הארגמן של עלי הכותרת של הורדים מרגש אותך יותר מאשר ריחם המשכר.

אולי נתעלס במיטת צבעים? נביא איתנו צבעי ידיים של ילדים קטנים ונתמרח תוך התעלסות סוערת? השאלה היא אם ריחות הצבעים לא ינגעו את חוש הריח שלי, שהוא הסטימולטור הגדול ביותר שלי. במיוחד כשמדובר באישה כה ריחנית כמוך.

אני רוצה להרגיש אותך מורחת אותי בצבעים שאת בוחרת, ללטף אותי באדומים ובכחולים , להשאיר סימני שמש צהובה על התחת שלי, להזחיל אצבעות סגולות לכיוון התאווה הבוערת שלי ואולי גם לצייר עלים ירוקים מסביב לפיטמות שלי.

רק אל תפסיקי לגעת....