מכירים את התחושה המעיקה הזו שאתם מרגישים שפספסתם את הדבר הכי טוב בחיים שלכם?

אוח.

אני חייבת להפסיק לעכל דברים בדילאי.

לעזאזל.

הבחור הכי מושלם שמישהי יכולה לבקש, הבחור היחיד בעולם שמוכן לחכות שנתיים כדיי להיות איתי בקשר רציני שנה,

הבחור היחיד בעולם שמוכן להיות איתי בלי סקס. 

ואני סירבתי.

כמו אידיוטית מושלמת נלחצתי ולא ידעתי מה לעשות.

אז סירבתי.

מעולם לא הרגשתי תחושה כזו אדירה של פספוס.

כשהוא הלך, רציתי ללכת אחריו ולבש ממנו שלא ילך. כי אני בעצם רוצה אבל אני מפחדת.

אני רוצה עוד קצת להינות מהחופש שלי. אני מפחדת להיכנס עכשיו למשהו רציני, לא רוצה להבטיח הבטחות שאני לא בטוחה שאעמוד בהן.

אבל מרגע שהלכת אני לא יכולה להפסיק לחשוב עליך.

על זה שפספסתי את הבחור היחיד שהוא לא מאניק, שלא מחפש סקס, שהיה עושה ממני מלכה.

בחור טוב עם כבוד.

ואני סירבתי.

יותר מפגרת ממני אין.

מה הבעיה שלי?

כל הזמן הזה ייחלתי לעצמי מישהו כזה, עם כבוד, שיבין, שלא יחפש סקס

וחשבתי לעצמי 'אין מצב שקיים גבר כזה... אבל מצד שני חייב להיות כי לכל סיר יש מכסה' ומאז אני מחכה.

ידעתי שהוא יבוא יום אחד, אבל לא ציפיתי שהוא יבוא כ"כ מהר.

והנה אתה בא ואני כמו טמבלית מנפנפת אותך, אני אני לא יודעת איך להתמודד איתך.

לעזאזל.

מה שצריך לקרות קורה נכון?

אם אין לי סיכויי עם אחד אז חייב להיות שם אחד יותר טוב שמחכה בשביל נכון?

למרות אין לי מושג איך יש יותר טוב מזה.

~

-Princess M-

שמקווה שלפחות תיתנן לה ההזדמנות לדבר איתו רק עוד פעם אחת כדיי לספר לו איך היא באמת מרגישה.