זה קשה להיות רחוקה כל כך. זה קשה לראות את הבית בקושי שלושה ימים פעם בשבועיים.

פתאום קלטתי שכבר ארבע חודשים אני לא בבית.

ותמיד יש את הרצון הזה להספיק לנצל את הזמן המועט בבית ולהספיק לעשות הכל ולראות את כולם, ופתאום גם כשאני בבית אני לא בבית.

אני רוצה קצת זמן לעצמי, בשקט בחיק המשפחה, עם אמא וחתולי ואחותי.

היום אני אוותר על לצאת, קצת זמן בבית עם המשפחה לא יזיק.

משפחה מעל הכל.

ואני ממילא עייפה בטירוף, אני צריכה קצת להשלים שעות..

אני רוצה לצייר, אני רוצה לכתוב.

זה נורא חסר לי בצבא. אני רק מחכה להגיע הבייתה כדיי לכתוב כאן.

אוליי אקנה לי יומן, ואתחיל לכתוב ידני.

אני מתגעגעת. חבל שהמשפחה לא יכולה לבוא איתי לבסיס.

זה החלק הכי קשה, הגעגוע הזה שמתחיל אפילו עוד לפניי שאני הולכת, הגעגוע למשפחה, ל-ש', לחברים..

אני רוצה עוד קצת להיות בבית, רק עוד יום או יומיים.

וזה לא שלא טוב לי בבסיס, להיפך, נורא טוב לי.

משרתים איתי האנשים הכי מדהימים בעולם ויש אצלינו אוירה מדהימה וחמימה ומשפחתית, אבל זה לא כמו להיות בבית.

אמא שחזרה לי קצת את שבועות כי סגרתי בבסיס והיא הכינה לי הערב ארוחה חלבית, רק בשבילי.

אין כמו אמא בעולם.

~

-Princess M-

שלאחרונה תקף אותה גם פרץ געגועים לסיס.