אז אחרי שבועיים קשים ומעייפים שבמשך כל שניה מהם לא הפסקתי לחשוב כמה לא טוב לי, וכמה אני רוצה הבייתה, אני מתעוררת למשמרת וחושבת לעצמי "זהו זה משמרת אחרונה וזהו ומחר בית". אני מתחילה להתארגן ובדיוק באותו הרגע נכנסה אחת מחברותי לחדר ואמרה :" אה, את יודעת שיש עוצר?". באותו רגע חטפתי שוק של החיים, חשבתי שהיא מנסה לעבוד עליי. היא לא. בכיתי מלא . בדיוק סיפרתי לחברתי כמה שאני מפחדת שתהיה מלחמה כי זה הכל בידיים שלי, ולא לראות את הבית כל כך הרבה זמן.... ופתאום עוצר.

לא הייתי מוכנה לזה. הייתי כל כך עצובה.

הבוקר שלמחרת היה הבוקר הכי שבוז בחיים שלי, במקום לעלות על א' ולצאת הביתה- עליתי על ב' וירדתי לחמ"ל לראות אם משהו השתנה.
אז כלום לא השתנה.

החלטתי שבגלל שאני על תקן עציץ, ומשעמם לי נורא, להצטרף למש"קית ת"ש לטיול במוצבים. זה היה פשוט תענוג. לפגוש את כולם ולראות את הגזרה שלי בכל כך הרבה זוויות שונות... זה ממש נותן פרספקטיבה.

חזרנו בערב, בדיוק לארוחת ערב, שכרגיל בצה"ל הייתה מזעזעת. לאט לאט התחלתי להשלים עם העובדה שאני סוגרת ולאט לאט השתפר המצברוח.
הבנות היו כל כך חמות אליי, כל כך מקבלות ונחמדות.... ממש היה לי כיף איתן. אחת מהן לימדה אותי לנגן בגיטרה ואחר כך הזרימה אותי איתה לאיזה GAG. היה לי ערב כל כך מצחיק ורגוע וכיפי! באמת נהניתי והרגשתי כל כך חלק.

עם הסבב השני אני תמיד מרגישה לבד...
החלטתי שאעבור לסבב שלהן אחריי החגים כי אני בכל זאת רוצה את היומולדת בבית(:

היה לי כל כך כיף איתן,  שהרגשתי שבאמת לא אכפת לי לסגור איתן אפילו אם נסגור 28.
היה לי כל כך כיף, שכשהסמלת הודיעה לי ב-12 שאושר לי לצאת הביתה בסוף, כי אני על תקן עציץ עד שיקרה משהו, וכשיקרה משהו ממילא יקפיצו את כולם, הרגשתי צביטה בלב. היה לי כל כך חבל כי פתאום כן רציתי לסגור, כי היה לי כל כך מדהים.

מעולם לא הרגשתי כל כך נינוחה בבסיס, כמו שהרגשתי איתן.
הגעתי למסקנה שקשה לי כי כל מה שעושה את השירות, זה האנשים שאיתך. אחרי הכל אני בבסיס יותר מהבית, והן המשפחה השניה שלי...
ואיתן באמת הרגשתי כמו משפחה.

אז מעז יצא מתוק- גם נהניתי, גם טיילתי, ובסוף קיבלתי אישור יציאה הביתה.
פשוט תענוג.

http://www.youtube.com/watch?v=z3zdIHDTbg0

~

-Princess M-

ששוב מאושרת.