מפעם לפעם זה רק נהיה קשה יותר. שבועיים בבסיס הכי חור שקיים ואז בסה"כ יומיים בבית. או יותר נכון יום וחצי כי חצי מהיום מתבזבז על נסיעות ואפילו לפעמים על שינה, ואז נשאר רק יום.
זה קשה, זה קשה. לומדים להעריך יותר ומתגעגעים.. כל כך כל כך מתגעגעים.
השבועיים הראשונים של הקורס הזה היו ללא ספק השבועיים הכי קשים ומתשים שעברתי בצה"ל.
נכון שגם היה כיף, אבל נורא נורא מתיש. מעולם לא התגעגתי ככה...
שבועים שכולם, כל יום, כל שעה, כל שניה, מלאים בשביזות שלא נגמרת,
שבועים שאת כולם "בילתי בשטח",
שבועים שבהם צה"ל גילה לי שאני סובלת מקוצר נשימה,
שבועים שבסופם הפכתי ל-א' זמנים,
שבועים שבהם גיליתי שצריכים אותי, שיש אנשים שגם הם מתגעגעים אליי,
שבועים שבסופם לא משנה איפה תזרקו אותי בשטח, אני תמיד אדע להתמצא ולמצוא את הדרך חזרה.
אז מה היה לי בשבועיים האלה- ניווטים, קוצר נשימה, זטר"ים זט"רים ועוד זט"רים, מבחן טופו', געגועים, עייפות ומחשבה בילתי פוסקת על הבית,
מילאנו מחסניות והתחלנו להסתובב עם מחסנית בכיס ועוד שלוש מלאות באפד, הוצאתי פטור חלקי מאפוד, ופטור סקאביאס.
את השישי שלי בילתי, לראשונה מאז שהכרנו, עם ש'.
בדר"כ בשישי הוא עם "המשפחה" אבל השבוע הוא היה איתי.
היינו באשדוד בסירה שלו, רק אני והוא לבד.שיחקנו מונפול ממש כמו פעם, ראינו סרט, שתינו קצת, אהבנו קצת.
הכל רק קצת, וזה לא מספיק, שום דברים לא מספיק אחריי שבועים בידיעה שמחר אני הולכת לעוד שבועים.
הוא אמר לי שהשתניתי, שהקול שלי השתנה, שכשדיברנו בטלפון הוא לא זיהה אותי, שהתבגרתי.
הוא אמר לי שאני רק נהיית יפה יותר מפעם לפעם שהוא רואה אותי.
אני רק רוצה עוד חיבוק אחד ממנו היום, לפניי אלך לי שוב לשבועים, רק עוד קצת.
ראיתי את כל החברים שלי.
כשראתי את החתול שלי הוא זינק עליי בגירגורים ולא הפסיק להרעיף עליי אהבה.
כשאחותי ראתה אותי היא קפצה עליי בחיבוק.
לא רוצה לחזור לבסיס. תנו לי להישאר רק עוד קצת, רק עוד יום אחד.
ועכשיו אני צריכה קצת לצייר, קצת להתאוור בחוץ כי רע לי ואני רוצה לנצל עד כמה שאפשר את שהותי כאן.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
