הרבה זמן לא ביקרתי כאן.

בקושי יש לי זמן כשאני חוזרת הבייתה...

אז מחר אני חוזרת לשבוע אחרון של קורס.מרגש. עבר לי בטיל כאילו התייגסתי רק אתמול.

לצאת לדרך חדשה, להתחיל באמת את הצבא ואת השירות שלי.

ללבוש מדים מחדיר פשוט משמעות עצומה לכל דבר, אם זה בלעזור למישהו לחצות את הכביש, לפנות מקום באוטובוס, או לעמוד בטקסי זיכרון.

משעמעות אדירה וגאווה אחת גדולה.

הטקסים ריגשו אותי והעציבו אותי אבל גם נתנו לי תקווה ומוטיבציה כי הבנתי למה אני כאן.

פתאום קלטתי שאנשים ממש כמוני ,שבקושי התחילו לחיות את חיהם, בגיל 19 הלכו לעולם כי הם יצאו להגן על המדינה שלנו, יצאו להילחם בשבילה,

בישבילנו. מקריבים את עצמם באומץ. 

ועכשיו תורי. עכשיו אני שם.

אין לתאר בכלל את ההרגשה של לעמוד בטקס לזיכרם של הגיבורים האלה על מדים, ואחר כך לשיר את התקווה.

אז חגגנו 65 שנות עצמאות למדינה שלנו, לא האמנתי שיזדמן לי לחגוג עצמאות בבית.

עשינו מלא תכננונים של הרגע האחרון שבסופו של דבר התחרבשו ומצאנו את עצמינו באיזה מועדון בחור בתל אביב והיה ממש כיף.

תאמת הייתי נהינת יותר אם היינו על איזה חוף או משהו שבאמת הייתי יכולה להשתחר...

לא השתחררתי עד הסוף, כי החברות שלי כן והרגשתי שאני אחראית עליהן, דאגתי להן בלי סוף אפילו שהייתי שיכורה בדיוק כמוהן,

עודדתי אותי ונתתי להן מוטיבציה. כי הרגשתי שהגיע הזמן שאני אפסיק לשתוק, כי הן צריכות לקחת את עצמן בידיים! מישהו צריך לעורר אותן הן לא יכולות להמשיך ליפול ולהיפגע. הן צריכות ללמוד להיות חזקות כמו שאני למדתי מהחיים. אני לא רוצה שהן יחוו את מה שאני חוויתי. היגע הזמן להתאפס.

ובקטע הכי פיקודי שלי השתלטתי על העניינים ולא ננתי להן ליפול אפילו לשניה.

כשדיברתי איתן כמעט צעקתי עליהן כדיי שהן יבינו שזה אפשרי, שהכל אפשרי, וזה קשה אבל אפשרי ומתגברים ועוברים הלאה.

אני באמת הרגשתי צורך לקחת אותן תחת חסותי ועכשיו הן לא מפסיקות לדבר איתי ולעדכן אותי על הכל.

זה עושה הרגשה אדירה שאני באמת מצליחה לעזור למישהו, שהן באמת רמקבלות את העזרה שלי ורוצות בה.

הכי מספק בעולם.

לעשות להן טוב ולראות אותן מאושרות, כי הן הקשיבו לי. זה עושה טוב על הלב.

אבל יצא לי לחשוב,

מה עם האושר שלי?

~

-Princess M-

I can be the one to make you feel that way,

I can be the one to set you free..