נודע לי היום, שאחרי חודש איחור בגלל שהייתי בטיול מאוד ארוך בחו"ל, סוף סוף יחגגו לי יום הולדת.
גם השנה האחרונה שלי עם החברים במסגרת החינוכית, גם אחרי ששנה שעברה לא חגגו לי כי הייתי חולה.
סוף סוף.
אבל.
הופתעתי לגלות, שכל אחד מה"חברים" שלי, המציא תירוץ מאוד מקורי ללמה לא לבוא מחר, להיות חלק מהחגיגה.
ואני לא אשקר, עצוב לי.
במיוחד עכשיו, שכל יום הולדת החליטה להפוך להפקת השנה. מה לא עשיתי - יאכטות, מסיבות, ים, הכל. באמת. כל מה שעולה על הדעת. עוד שנייה היו לוקחים את כולנו לצניחה חופשית בשביל יום הולדת 17 מזדיינת.
ומה בסה"כ ביקשתי? לשבת עם החברים שחשבתי שהם חברים שלי, בבית, או בכל מקום אחר, לדבר וליהנות?
אבל אני לא יכולה לקבל את זה? כי החברים שחשבתי שיתאמצו ויגיעו למסיבה שלי, גם אפילו אם היא בעיכוב של חודש, יתחילו לתרץ למה הם לא יכולים לבוא.
אחרי שאני הוצאתי עליהם מאות שקלים, לכל הימי הולדת שלהם, השקעתי, ביטלתי אימונים, ויתרתי על שיעורים פרטיים, חברים אחרים, השקעתי מהזמן האישי הפרטי שלי בשבילם, הברזתי משיעורים. הברזתי. הם לא יכולים לבוא למסעדה מסריחה בערב?
אני מרגישה נבגדת. ועצובה.
ובודדה. בעיקר בודדה.
לא כיף לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: