כבר כמעט 10 חודשים לא נגעתי בבלוג הזה, לא הייתי מסוגלת .. אני לא חושבת שמישהו מממש קורא את זה או שזה מעניין מישהו אבל שיהיה, אין לי מה להפסיד ..
אני לא יודעת באמת מאיפה להתחיל .. ב10.3.16 אימצתי כלב, שוקי.. תכף יש לו יומלדת 6. הדבר הכי טוב שיכולתי לעשות למשפחה שלי בשנים האחרונות, הוא מדהים אני מאוהבת בו והוא עושה לכולנו ממש טוב, אני ישנה איתו בלילה במיטה, כל פעם שאני יוצאת מהבית אני מתה לחזור רק כדי לראות אותו שוב. "כלב הוא חברו הטוב של האדם"- לא סתם קלישאה, אני ממש מרגישה את זה .. היחיד שתמיד שם לא משנה באיזה מצב אני ..
קרו ככ הרבה דברים בזמן האחרון, אני כבר הרבה זמן מתלבטת אם כן לכתוב פה או לא .. לא ברור למה דווקא עכשיו החלטתי שכן .. כנראה אני לא יכולה פשוט להחזיק יותר ..
אז מבחינת החברות, כל החברות התגייסו מזמן, האמת שעוד חצי שנה בערך כבר חלק מתחילות להשתחרר, ואני- איפה אני ואיפה הצבא, יש לי פטור ממאי, תחלתי בתהליך התנדבות ארוך ומייגע שלא מרגיש כאילו הוא הולך להיגמר מתישהו, לאורך הדרך הרבה הורידו אותי מהרעיון, אמרו שאני כבר גדולה וחבל על הזמן שלי (חברות) או שאני לא אעמוד בזה (מטפלים), כאילו מה הקטע שלכם להוריד אותי ?! בכוח לעשות לי יותר רע ?! עכשיו הרוחות נרגעו והרוב כבר תומכים בי .. יש אנשים שפחות וחושבים שאני עושה טעות אבל אני לא רוצה לוותר על החלום שלי, ממשיכה לחכות עוד ועוד בתקווה שלא אוותר לעצמי בינתיים..
הימים עוברים, מבחינת ההפרעה אני כבר לא שם.. הרבה זמן כבר שומרת על משקל תקין .. אני ביעד.. אוכלת מה שבאלי כמה שבאלי .. עד אתמול, כשהדיאטנית שלי אמרה לי שנראלה שירדתי, זין! את כל המחשבות החזירה לי, כ"כ לא חשבתי על זה לא נשקלתי מלא זמן אני מתעסקת במיליון בעיות אחרות שיש לי, למה להגיד לי את זה ?? הלכתי אתמול לישון רעבה, לא יודעת מה חשבתי .. לא הצלחתי לאכול כמו שצריך לא מחלקה ולא בבית .. אני לא רוצה להידרדר שוב .. אבל מפחדת שזה ייצא משליטה .. אתמול הייתה לי שיחה עם הפסיכולוגית של אישפוז יום .. היא הציעה לי לבוא מידי פעם עוד יום בשבוע, בעיקרון באים 3 פעמים אבל ביקשתי להוריד יום והסכימו לי .. אני מתלבטת ממש אם כן לבוא גם ביום שהורדתי או לא .. מצד אחד זה אולי יעזור לי כי במחלקה אני מרגישה שאני יכולה להתפרק, מה שאני לא יכולה לעשות בשום מקום אחר, אבל מצד שני אני מפחדת שהמטפלים יראו בזה משהו לא בריא ושאולי אני חוזרת אחורה ושוב יורידו אותי מהעיניין של הצבא והכל .. אבל אני רוצהלהגיע לצבא הכי מוכנה שיש !! קיצור לא יודעת מה לעשות .. אני מרגישה שאני לאט לאט מאבדת את השפיות .. כל דבר קטן מעצבן אותי, אני בוכה מלא, אני מסתגרת, בקושי פוגשת חברות לא הולכת לתנועות נוער שהייתי הולכת פעם מלא ומתרחקת מכולם אבל מצד שני אני רוצה לדבר, לבכות, לצרוח ולהתפרק בידיים שיידעו לאסוף אותי חזרה, מישהו שיודע להקשיב ולהגיד את הדברים הנכונים .. אני רוצה להגיע למקומו כאלה בטיפול אבל זה קצת מפחיד אותי .. מאתמול אני מרגישה כאילו באלי להמשיך את השיחה עם הפסיכולוגית של אישפוז יום.. או עם הפסיכולוגית שלי, שקצת מזכירות לי אחת את השנייה האמת, אבל זה לא ממש אפשרי, לא נעים לי להפריע בסופ"ש וכאלה.. אני פשוט מרגישה כ"כ לבד שזה נורא.. לא מאחלת לאפחד להרגיש ככה !!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
