לב מלא מחשבות

לילה לבן בתל אביב. 

יום קודם קבעתי להיפגש איתו, לעשות משהו איפשהו מתישהו. הוא אמר שיהיה בכל מקרה באזור. "נזרום", אמרתי. 

הגיע ערב. התקשרתי והוא אמר שהתבלבל בימים ושעכשיו נמצא במשרד בקיסריה, אבל שבכל מקרה מתכוון להגיע לתל אביב יותר מאוחר. 

הגיע יותר מאוחר, מאוחר מידיי כמעט. "אני בקינג ג'ורג'". הייתי מבולבלת. אני גרה בפלורנטין ואין סיכוי שהיה מגיע לקינג ג'ורג' בטעות. "אני בתדר". הבנתי שהוא לא לבד. "עם מי אתה?". "הלכתי משם. פשפשים?". יותר מוקדם הצעתי שנלך לשוק הפשפשים, אז הסכמתי וקבענו להיפגש שם. 

הגעתי וניסיתי למצוא אותו. הוא לא ענה לטלפון, כנראה כי לא שמע צלצול. הוא שלח תמונה של המקום בו היה. תמונה של אנשים יושבים בפאב, עם אורות שאופייניים לשוק הפשפשים. תמונה שיכלה להיות מצולמת בכל אחת מהסמטאות באזור. ניסיתי לדלות רמזים מהתמונה תוך כדי שהלכתי בין המוני האנשים. אחרי דקות ארוכות של חוסר הצלחה מוחלט עד שהגעתי לסף ייאוש, הוא שלח את שם הפאב בו ישבו.

מצאתי אותו יושב שם עם שלוש בנות אחרות שלא הכרתי. הם ישבו בשולחן לארבעה, והמקום היחידי שנותר לי הייתה מדרגה שהוסבה לספה קטנה, שהייתה קרובה לשולחן אך גם מעט מרוחקת ממנו, או רחוקה מספיק כדי להרגיש מנותקת. היה לי קשה לשמוע כשדיברו וגם לא התאמצתי לנסות ולהבין. כל הסיטואציה הייתה לי מוזרה. הן היו שונות ממני לחלוטין, מתוקתקות כאלה, עם מנטליות של לפני צבא. ובכלל חשבתי שנצא רק אני והוא.

"מי הן?". "את שתי אלה אני לא מכיר... ואיתה יצאתי פעם... ההורים שלנו חברים". אם עד עכשיו היה רק מוזר, אז עכשיו הפך סופר מוזר. ביקשתי שישב לידי, על המדרגה-ספה. "אבל אין מקום, זה לא נוח... רוצה להתחלף?". לא לא, טיפש. אני רציתי לדבר איתך, לא עם האקסית שלך ושתי החברות שלה. אני בטוחה שהן חמודות, אבל אני אוותר הפעם.

חשבתי לעזוב. ברחתי לפלאפון להתכתבות עם השותף, שיצא באותו לילה למיני ולאוצר (דאנסברים). סיפרתי לו על הסרט המוזר בכיכובן של הבחור ושלוש הבנות. הוא היה מצחיק ומבין ולרגע הרגשתי פחות מטומטמת. בדקתי אם אולי להצטרף אליו במקום, אבל הוא אמר שגם אצלו לא מדהים. החלטתי להישאר כי כבר הייתי שם, ואולי המוזר יעבור.

עזבנו את הפאב וחשבנו לאן להמשיך. השוק נסגר ושאר המקומות בעיר רחוקים מידיי להליכה. הבנות החליטו לקחת מונית הביתה, ונותרנו שנינו מתלבטים לאן ללכת. החלטנו לחפש מקום לאכול בפלורנטין. הרחובות היו מלאים וההליכה הייתה די מייאשת. "אני לא מצליחה להבין אותך היום", ניסיתי לשתף אותו בתחושות שלי, "חשבתי שנצא ביחד". "לא הבנתי את זה. אמרת שנזרום, חשבתי שאת עם חברים". המשכנו ללכת ולחפש אבל כל המקומות אליהם הגענו - כולם - היו סגורים. "לילה אפור", הוא אמר.

בבוקר הכנו פנקייקס ביחד.