הוא הגיע אתמול ב1:00 מיוזע מהיום הארוך. הסתובבתי למזוג לו מים והוא הניח את הראש על הכתף שלי וחיבק מאחורה.
דיברנו על דברים מעניינים ושוב לא ישנו כמעט כל הלילה. שכבנו אינספור פעמים באינספור תנוחות.
בבוקר הכנו שקשוקה חצי טופו-חצי ביצים.
ויצא לפגישה.
כשהסתיימה שלח הודעה "יום מבוזבז". כי הפגישה לא קידמה אותו לשום דבר ויום לא פרודוקטיבי הוא יום מבוזבז. הוא כתב שהוא כלוא בצפון תל אביב, כי לא רצה לסוע בפקקים.
"אפשר לקבוע בחוף. תסע לשם, תבנה ארמונות בחול, ואחרי חצי שעה אני אגיע עם יין וענבים"
"אבל זה רק להתבטל עוד"
"אבל יש פקקים במילא. תן לעצמך להנות"
"אולי אלך הביתה לא לעשות כלום... כשלון"
"גיב יור סלף אה ברייק. אתה ממש קשה עם עצמך, אתה רחוק שנות אור מכשלון"
"היום הזה בוזבז לגמרי ועכשיו 3 שעות אני באוטו ולא הולך לשום מקום"
"אין לי איך להחזיר לך את ה3 שעות... אבל עדיין אפשר להספיק לעשות משהו היום"
"מה?"
"ללכת לחוף למשל כמו שהצעתי, אבל אתה יכול גם לחזור הביתה ולהספיק לכתוב את המייל שאמרת שאתה צריך לכתוב"
"מאוחר מידיי למייל קשה. הביתה פקק. תל אביב פקק. בודד פה. החיים בזבל"
"טוב, תסע לחוף. אני שם עוד עשרים דקות"
השמש שקעה והשמיים נצבעו בורודים וכחולים. התיישבנו על החול ושתינו יין מכוסות זכוכית. נשכבנו מחובקים והסתכלנו בכוכבים. והוא עדיין מחשב "אם הייתי ממשיך לעבוד במקום העבודה שעזבתי, הייתי מגיע ל20 מיליון עד גיל שמונים".
נכנסנו למים. הוא רצה ערומים, אבל היו אנשים במרחק וגם עברו מידיי פעם רצים, אז אמרתי שלא הפעם. המים היו נעימים-קרירים, אבל היה סחף חזק ויצאנו. הוא הוציא את הפוי עם הלדים שלו. הוא טוב בפוי כמו שהוא טוב במספרים. עדיין רטוב מהמים הוא התחיל לסובב אותם. זה היה כמו הופעה אבל אני היחידה בקהל. הוא התחיל להתקרב, עד שנצמד אליי ממש וסובב את הפוי מסביב לשנינו. האורות נראו כמו פיות קטנות שהתעופפו סביבנו. נצמדתי אליו אפילו יותר כדי לא להיפגע והתנשקנו. וזה הרגיש מושלם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
