לב מלא מחשבות

אתמול אמרת תגיע בערב. אז אמרתי אבל 18:00-19:00 ערב, לא 23:00 ערב. לא התייחסת. והגיעה השעה 18:30.

"אז אתה בא?"

"כן. מתי?"

"עכשיו"

"עכשיו?"

"כן"

מתמם. כאילו עדיין מתעלם מהשעה שביקשתי. 

19:45 "מתקפל"

20:21 "מקופל"

20:38 "מחומש"

21:02 "ממונע"

..

23:49 "פה"

וככה שוב מושך את הזמן ומגיע שוב בשעה יותר מידיי מאוחרת. ופתאום עכשיו כשעברתי על ההודעות אני בכלל לא מבינה איך נסיעה של שעה לקחה לך כמעט שלוש.  (עריכה: השותף אמר שהגיע בסביבות 22:30, כנראה ההודעה הגיעה מאוחר יותר)

עד שהגיע, הכנתי בצק ללחם-פסטו. וביחד הכנו לזניית חצילים עם גבינת שקדים וקשיו. וכשאכלנו אמר חצי בצחוק "אז טבעוני יכול להיות גם טעים". ובאמת היה ממש טעים. היה גם כיף להכין למרות הבלנדר הכושל והתנור המתפרק. הוא שתה מהיין שלי ואני שתיתי מהבירה שלו. 

עברנו למיטה. דיברנו שכבנו ודיברנו ושוב שכבנו ושוב. המזגן מכוון ל16 מעלות אבל לא מקרר, וחם. הוא הסתובב במיטה לכל הכיוונים ולא נרדם.

"רוצה גלידה?", שאלתי והוא חייך. הוא תמיד אוכל פופקורן וגלידה לפני שהוא הולך לישון אצלו בבית. הוצאתי קרטון גלידה שקניתי במיוחד מגלידרייה טבעונית בשוק לוינסקי ושתי כפיות. והתיישבנו במרכז המיטה לאכול גלידה ב5:30 בבוקר. 

"הכל ממש טעים"

"כן, הגלידרייה הזאת מעולה, בטח גם תאהב את המקום"

"התכוונתי להכל. כל הארוחה"

חזרנו לנסות לישון. הוא לא מוותר ונשאר צמוד אליי למרות החום. וכל כך כיף לי לישון או לא לישון איתו ככה בחיבוק מוחץ כזה.

התעוררנו ב8:50 מרעש של מסור חשמלי, מאחר לפגישה של 9:00. שכבנו עוד פעם אחרונה וקמנו לאכול ארוחת בוקר של שאריות מאתמול.

פעם ראשונה שהייתי עם משקפיים מולו, ולא עדשות צבעוניות. וזה ביג-דיל עבורי, כי אני שונאת את המשקפיים ומרגישה פגיעה איתם, כאילו המשקפיים מייצגים את ההבדל בין יפה למכוער. הוא אמר שהמשקפיים יפים ושאני נראת כמו מישהי שלא הכרתי מסדרה שלא הכרתי. אז הראה לי תמונה שלה, שחקנית-דוגמנית בלונדינית עם גומות ומשקפיים דומות לשלי ואמר שאני נראת כמוה. ואני בכלל לא נראת כמוה. 

הכנתי לו קפה בכוס-צנצנת גדולה לדרך. "אני לא רוצה ללכת אוף"

חברה אמרה שהאינספור זיונים יעלמו עם הזמן. שזה קטע של התחלה. מבאס לחשוב על זה בכלל. ועל המשמעויות שגורמות לזה. פחות משיכה פחות תשוקה פחות התרגשות. 

בשלישי בלילה החלטנו להכין ארוחה איטלקית מוגזמת. ודיברנו על מתכונים ויין. אבל הגיע היום שאחרי, ואחרי שכבר קניתי את כל המצרכים, הברזת כי עבדת עד מאוחר. למרות שלא באמת, פשוט משכת את הזמן ולא הצלחת להחליט אם לבוא או לא. אמרת שאתה רוצה לבוא אבל אז חשבת על מה יקרה מחר. "עוד יום יתבזבז", כי לא קבעת פגישות עבודה בתל אביב. ולהגיע לתל אביב רק בשביל להיות איתי זאת כנראה ממש לא אפשרות. בזבוז זמן של ממש.

עבר יום. הייתה מסיבת יום הולדת לידיד טוב בהרצליה, והגעת. הופתעתי שהגעת. לא רצית להחזיק ידיים כשהגענו לפאב, אולי כי לא רצית להצהיר בפני חברים שלי שאנחנו רשמית ביחד. אבל נשארת קרוב. הכרתי לך את חברה הכי טובה שלי וחבר שלה. זוג טבעונית-ואוכל כל. והיו לך כל כך הרבה שאלות כאילו מדובר בדבר המורכב ביותר בעולם, כאילו לא הגיוני שזה מסתדר בלי שהצד שלו יהיה הצד המוותר. בדרך חזרה הביתה אמרת "הוא טבעוני ולא יודע מזה". אבל גם אמרת שהיה לך כיף.

"שתדע, היא הבחורה הכי טובה שאני מכיר", הידיד שחגג יום הולדת אמר רגע לפני שעזבנו. 

נשארנו לישון בבית של ההורים בהרצליה. הוא התאהב בחתול עד כדי שהקול שלו השתנה. ובבוקר ברח מהסלון כשראה את אבא שלי, כי "פאדיחות". הרגשתי כאילו חזרתי לגיל 15. יותר מאוחר סיפרתי לחברה הכי טובה על זה, והיא אמרה שזה דווקא סימן טוב, כי הוא רוצה להכיר את ההורים באופן רשמי יותר, ולא סתם אחרי שישן איתי לילה. 

"אני פגשתי את אמא שלך בבוקר אחרי שישנו ביחד אצלך"

"זה לא אותו הדבר".

אני לא צריכה שתהיה אבא שלי. אני לא צריכה שתאמר לי שאני עושה טעות. אני לא צריכה שתשפוט אותי על הבחירות שלי. 

אני צריכה שתתמוך בי.

אתה יכול לומר לי מה אתה חושב. אתה יכול לייעץ. אבל אל תגרום לי להרגיש רע על ההחלטות שאני בוחרת לעשות בסוף, גם אם אתה היית עושה אחרת. 

הוא הגיע אתמול ב1:00 מיוזע מהיום הארוך. הסתובבתי למזוג לו מים והוא הניח את הראש על הכתף שלי וחיבק מאחורה.

דיברנו על דברים מעניינים ושוב לא ישנו כמעט כל הלילה. שכבנו אינספור פעמים באינספור תנוחות. 

בבוקר הכנו שקשוקה חצי טופו-חצי ביצים. 

ויצא לפגישה. 

כשהסתיימה שלח הודעה "יום מבוזבז". כי הפגישה לא קידמה אותו לשום דבר ויום לא פרודוקטיבי הוא יום מבוזבז. הוא כתב שהוא כלוא בצפון תל אביב, כי לא רצה לסוע בפקקים. 

"אפשר לקבוע בחוף. תסע לשם, תבנה ארמונות בחול, ואחרי חצי שעה אני אגיע עם יין וענבים"

"אבל זה רק להתבטל עוד"

"אבל יש פקקים במילא. תן לעצמך להנות"

"אולי אלך הביתה לא לעשות כלום... כשלון"

"גיב יור סלף אה ברייק. אתה ממש קשה עם עצמך, אתה רחוק שנות אור מכשלון"

"היום הזה בוזבז לגמרי ועכשיו 3 שעות אני באוטו ולא הולך לשום מקום"

"אין לי איך להחזיר לך את ה3 שעות... אבל עדיין אפשר להספיק לעשות משהו היום"

"מה?"

"ללכת לחוף למשל כמו שהצעתי, אבל אתה יכול גם לחזור הביתה ולהספיק לכתוב את המייל שאמרת שאתה צריך לכתוב"

"מאוחר מידיי למייל קשה. הביתה פקק. תל אביב פקק. בודד פה. החיים בזבל"

"טוב, תסע לחוף. אני שם עוד עשרים דקות"

השמש שקעה והשמיים נצבעו בורודים וכחולים. התיישבנו על החול ושתינו יין מכוסות זכוכית. נשכבנו מחובקים והסתכלנו בכוכבים. והוא עדיין מחשב "אם הייתי ממשיך לעבוד במקום העבודה שעזבתי, הייתי מגיע ל20 מיליון עד גיל שמונים".

נכנסנו למים. הוא רצה ערומים, אבל היו אנשים במרחק וגם עברו מידיי פעם רצים, אז אמרתי שלא הפעם. המים היו נעימים-קרירים, אבל היה סחף חזק ויצאנו. הוא הוציא את הפוי עם הלדים שלו. הוא טוב בפוי כמו שהוא טוב במספרים. עדיין רטוב מהמים הוא התחיל לסובב אותם. זה היה כמו הופעה אבל אני היחידה בקהל. הוא התחיל להתקרב, עד שנצמד אליי ממש וסובב את הפוי מסביב לשנינו. האורות נראו כמו פיות קטנות שהתעופפו סביבנו. נצמדתי אליו אפילו יותר כדי לא להיפגע והתנשקנו. וזה הרגיש מושלם. 

דיברנו על כוונות. שאלתי אותו.

הוא אמר שלא חשב על כוונות, שזרם. אבל כן מחפש קשר. "אבל יש אבל", הוא אמר והתחיל לפרט על למה הסיכויים שלנו להצליח כזוג לא נראים לו טובים במיוחד. 

"אני אוהב אוכל. אני אוהב לבשל ואני אוהב לבשל לחברה שלי. אני אוהב לטעום אוכל, לנסות טעמים משונים... ואת טבעונית ולא יכולה לאכול 80% מהדברים שאני אוכל... ובכלל אנחנו שונים".

הוא ריאלי ואוהב לדבר במספרים. ואני הומנית. כולי ציורים וחלומות בהקיץ. אבל איך אפשר לנסח נוסחה מתמטית לקשר בין שני אנשים? ואני דווקא חושבת שהשוני הזה הוא של שני חצאים משלם אחד. שגם בו יש הרבה דומים, הרבה יותר משהוא חושב. שוני שגם מאזן אחד את השני. 

אני גם מבינה שזה לא נוח ומבינה את ההירתעות הזאת ממשהו שהוא לא מוכר, ובמיוחד מטבעונות, שנראת רע כל כך בעיני כל הלא-טבעוניים. אבל מעולם לא ביקשתי ממנו להשתנות. ומניסיון שלי וגם של אחרים, אני יודעת שזה יכול להצליח למרות התפריט השונה. 

הוא גם אמר שמרגיש שזה לא פייר כלפיי. שאני כבר מתאהבת ושהוא עדיין לא שם בכלל ושאולי לא יצליח לגשר על הפער לעולם. אמרתי לו שיש בזה משהו הגיוני שלכל אחד יש קצב אחר, שבכל מקרה אני עדיין לא מאוהבת, וששאלתי רק כי אני מפחדת לתת לעצמי להגיע לשם ולהיות פגיעה כל כך.

"רק שלא יישבר לך הלב"

ההתכתבות הזאת הייתה קשה ומכאיבה, כמו שכנות יכולה להיות. "עכשיו שנינו יודעים הכל", הוא אמר. 

ואני רוצה לראות אותו שוב. 

בבוקר הצוואר שלי היה תפוס כל כך עד שבכיתי מרוב כאבים. אפילו מסאז' רקמות עמוק לא עזר. אבל אז שכבנו כל הלילה. 

והצוואר שלי כבר לא תפוס יותר. 

"אוף"

"מה?"

"i think i like you too much and you're gonna break my heart"

"..."

הוא ניסה לזכור שמות של חברים. 

"אני יודעת שאתה מנצל אותי רק בשביל הסקס", אמרתי בצחוק. והוא מחייך. 

אנחנו לא מתנשקים מספיק. 

הוא אמר שהוא אוהב להתעורר ולהירדם איתי. שאלתי אותו למה הזמין אותי למסיבה כשכבר היה שם ולא חשב עליי לפני ולא הייתה לו תשובה טובה. הוא התחיל לדבר איתי בשעות ולהתבלבל. 

אני חושבת שאני הבד אנד ברקפסט שלו בתל אביב. ואולי זהו. חשבתי שאכאב יותר כשאגלה שהכל היה שקר, אבל אני יותר מבואסת, לא עצובה. 

ולמרות התחושה הזו אני מעדיפה להישאר בפנטזיה לבינתיים. השותף אמר שאולי משחק קשה להשגה ואולי לא מרגיש בנוח להראות חיבה בציבור אבל אני חושבת שאולי הוא פשוט לא מעוניין. 

ובכל מקרה נראה לי שהצעד הנכון לעשות הוא אחורה. ליזום פחות. לתת ספייס לשנינו משנינו. האינטנסיביות הפתאומית הזאת של קשר חדש יכולה להיות מדהימה אבל גם קשה להכלה. גם קצת איבדתי את עצמי בדרך. 

סיפרתי לשותפים על הבלוג. ואתם בטח קוראים את זה עכשיו, ממ היי. 

לילה לבן בתל אביב. 

יום קודם קבעתי להיפגש איתו, לעשות משהו איפשהו מתישהו. הוא אמר שיהיה בכל מקרה באזור. "נזרום", אמרתי. 

הגיע ערב. התקשרתי והוא אמר שהתבלבל בימים ושעכשיו נמצא במשרד בקיסריה, אבל שבכל מקרה מתכוון להגיע לתל אביב יותר מאוחר. 

הגיע יותר מאוחר, מאוחר מידיי כמעט. "אני בקינג ג'ורג'". הייתי מבולבלת. אני גרה בפלורנטין ואין סיכוי שהיה מגיע לקינג ג'ורג' בטעות. "אני בתדר". הבנתי שהוא לא לבד. "עם מי אתה?". "הלכתי משם. פשפשים?". יותר מוקדם הצעתי שנלך לשוק הפשפשים, אז הסכמתי וקבענו להיפגש שם. 

הגעתי וניסיתי למצוא אותו. הוא לא ענה לטלפון, כנראה כי לא שמע צלצול. הוא שלח תמונה של המקום בו היה. תמונה של אנשים יושבים בפאב, עם אורות שאופייניים לשוק הפשפשים. תמונה שיכלה להיות מצולמת בכל אחת מהסמטאות באזור. ניסיתי לדלות רמזים מהתמונה תוך כדי שהלכתי בין המוני האנשים. אחרי דקות ארוכות של חוסר הצלחה מוחלט עד שהגעתי לסף ייאוש, הוא שלח את שם הפאב בו ישבו.

מצאתי אותו יושב שם עם שלוש בנות אחרות שלא הכרתי. הם ישבו בשולחן לארבעה, והמקום היחידי שנותר לי הייתה מדרגה שהוסבה לספה קטנה, שהייתה קרובה לשולחן אך גם מעט מרוחקת ממנו, או רחוקה מספיק כדי להרגיש מנותקת. היה לי קשה לשמוע כשדיברו וגם לא התאמצתי לנסות ולהבין. כל הסיטואציה הייתה לי מוזרה. הן היו שונות ממני לחלוטין, מתוקתקות כאלה, עם מנטליות של לפני צבא. ובכלל חשבתי שנצא רק אני והוא.

"מי הן?". "את שתי אלה אני לא מכיר... ואיתה יצאתי פעם... ההורים שלנו חברים". אם עד עכשיו היה רק מוזר, אז עכשיו הפך סופר מוזר. ביקשתי שישב לידי, על המדרגה-ספה. "אבל אין מקום, זה לא נוח... רוצה להתחלף?". לא לא, טיפש. אני רציתי לדבר איתך, לא עם האקסית שלך ושתי החברות שלה. אני בטוחה שהן חמודות, אבל אני אוותר הפעם.

חשבתי לעזוב. ברחתי לפלאפון להתכתבות עם השותף, שיצא באותו לילה למיני ולאוצר (דאנסברים). סיפרתי לו על הסרט המוזר בכיכובן של הבחור ושלוש הבנות. הוא היה מצחיק ומבין ולרגע הרגשתי פחות מטומטמת. בדקתי אם אולי להצטרף אליו במקום, אבל הוא אמר שגם אצלו לא מדהים. החלטתי להישאר כי כבר הייתי שם, ואולי המוזר יעבור.

עזבנו את הפאב וחשבנו לאן להמשיך. השוק נסגר ושאר המקומות בעיר רחוקים מידיי להליכה. הבנות החליטו לקחת מונית הביתה, ונותרנו שנינו מתלבטים לאן ללכת. החלטנו לחפש מקום לאכול בפלורנטין. הרחובות היו מלאים וההליכה הייתה די מייאשת. "אני לא מצליחה להבין אותך היום", ניסיתי לשתף אותו בתחושות שלי, "חשבתי שנצא ביחד". "לא הבנתי את זה. אמרת שנזרום, חשבתי שאת עם חברים". המשכנו ללכת ולחפש אבל כל המקומות אליהם הגענו - כולם - היו סגורים. "לילה אפור", הוא אמר.

בבוקר הכנו פנקייקס ביחד.