הוא קרא הכל.
סיפרתי לו על בלוג שהיה לי פעם, איך שהדפיסו את כולו ופזרו במסדרונות בית הספר. וסיפרתי שיש לי בלוג גם עכשיו. הוא החליט שזה צ'אלנג' והוא חייב למצוא אותו. חשבתי שלא ימצא, אבל מצא וגם די בקלות. העמוד נטען וניסיתי לכסות לו את העיניים כדי שלא יקרא, עד שוויתרתי, כי אם לא עכשיו, יקרא אחר כך, כשאני לא שם.
הקראתי לו בקול את הפוסט האחרון. והוא ביקש להבהיר רק משהו אחד. לתשומת לב הבנות, יש לו זין גדול, לא רק ארוך.
את השאר קרא לעצמו. תוך כדי שהוא קורא הוא מחייך וצוחק, ושואל שאלות. הייתי לחוצה מהדברים שיחשוב עליי אחרי, כשהסודות כבר לא יהיו סודות, וידע את כל הדברים שחשבתי והרגשתי באמת ואולי בחרתי לשמור לעצמי. אבל בסוף, היה בסדר. ואולי אפילו היה בזה משהו משחרר, כי אין לי יותר מה להסתיר.
ועדיין, זה הפוסט האחרון. גם כשאני כותבת את המילים האלה, אני יודעת שיקרא אותן, והאמת האמיתית שלי לא תוכל להרגיש חופשייה להיכתב.
היה נחמד שהיה.