תמיד הכל היה צולע והגב שלי היה כפוף ושיקרתי והייתי אנוכית והכל היה מריר וחמוץ ולמילים שלי יש טעם של להתעורר משינה ולקום בלי לצחצח שיניים, וידעתי שאני חיה כאן והטינופת מציפה הכל אבל אני חייבת
כי אכפת לי, והלוואי שלא היה
אבל היו לי חיים וקרן אהבה אותי והכלב המסריח שלי השיל עליי שיערות בזמן שליטפתי אותו והתחבקנו אבל לא היה לי אכפת
אני עושה ניסיון, אני צריכה להתחיל לחזור לחיות
התחושה הכללית שהציפה אותי במשך התקופה האחרונה היא שכבר אין לי למה.
אני רוצה את האהובה שלי בחזרה, אני רוצה את הכלב המת שלי בחזרה
הלוואי שאנשים לא היו אנוכיים. הלוואי שאני לא הייתי אנוכית
הלוואי שהייתי מפסיקה לגדול
כל יום שעובר אני מרגישה את הקמטים צומחים מתוכי ואת העור המת ואני ממשיכה ואני מזדקנת ואני בת 17 אלוהים איך המוח הזה עובד
יש לי מפלצת בראש שמכאיבה לי ועוצרת אותי ויום ההולדת היה אסון ענק
הכלב שלי מת ביום הולדת שלי אלוהים יורק לי בפרצוף והורס לי הכל
פעם האמנתי שאלוהים היא אישה
בעצם אף פעם לא כלכך האמנתי באלוהים, אבל כשניסיתי להאמין האמנתי שהיא אישה.
וביקשתי ממנה שתגן עליי קצת והיא לא הסכימה גם כשהתפללתי לפני השינה בתקווה מאולצת וכבדה.
הימים האחרונים דווקא בסדר.
קרו הרבה דברים טובים וכסף זה באמת כיף נורא.
אני לא רוצה ליפול יותר לעולם
בבלוג זה
בכל הבלוגים
