כשהאישה הזרה חצתה את מעבר החצייה שעל הגבול, השלווה נדמתה יציבה כבטון.

בזמנו היא חוללה סערה תקשורתית קטנה. היא הייתה גבוהה, מן אמזונה שכזאת, שפניה החדים והקשים הביעו שנאה טהורה, כעס אינסופי. השיער הארוך שלה זע עם כל תנועה חדה שעשתה. היא הגתה את הקללות שהשליכה עלינו בעברית מושלמת, מיושנת מעט. העברית התנ"כית והמלחמה שהתרחשה קרוב כל כך, הקנו לה הילה של נביאת זעם. 

חבר כנסת ששכחתי את שמו כתב על לוח גיר ירוק את המשפט ששבה וצעקה לכוחות ששמרו על הגבול. המשפט עצמו לא משנה, והיה מורכב מתערובת של קללות עתיקות, מגוכחות מעט. בסופו של דבר הלוח הירוק עם מריחות הגיר הבלתי קריא, הם שנותרו בזיכרון הציבורי. המחנך, המטיף, שממאן לראות את אשר נמצא אל מול עיניו.

לא שכחתי אותה, אפילו כשצפירות ההרגעה נשמעו, וכל שנותר מ"הפרשייה" המדוברת היו כותרות רצות שליוו את מהדורות החדשות. אני זוכרת כיצד התפלאתי לנוכח המעיל האדום האופנתי שלה. ציפיתי לאישה עטופה בסמרטוטים מכף רגל ועד ראש.

בעולם אחר היינו אנחנו מכונסים בתוך עצמנו, מוצאים מקלט בזרועות הארץ עצמה. עטופים באדמה ובבטון, מאזינים בריחוק מה לקולות ההפצצות העמומים שהחרישה האדמה עבורנו.

ההוראות האחרונות מפיקוד העורף הגיעו אלינו בדרך נס, דרך דפים מקומטים שמכר הגניב. היה זה תורו להזדחל מחוץ למעורת הבטון שלנו אל עבר העולם שמעל שבו אתה איילה בשדה פתוח, מטרה קלה. 

הפיקוד מורה לאזרחים לכתוב את המספר "89" על כפות רגליהם, רצוי בעט בלתי מחיק. כך נדע, הם מסבירים, לטפל בגופות בצורה הנכונה במקרה של פציעה או חמור מכך. 

לא מזמן חילקו לנו מזרקים מלאים בנוזל שקוף, חסר ריח. אין שום כיתוב עליהם, אבל כולם יודעים למה הם נועדו. אני כבר החלטתי, ואני נושאת את המזרק על גופי, על כל צרה שלא תבוא. 

(מבוסס על חלום/סיוט)