באוטובוס היום החלונות היו מאופלים בגלל הבל האדים.

שאפנו ונשפנו, שאפנו ונשפנו. ישבנו קרובים ומכונסים בערפל האדים, ורציתי לבכות, כי רציתי לחבק את מי שישב לידי. רציתי לאהוב מישהו, כל אחד, כי כואב לי. הבדידות שלי עמוקה ומקיפת-כל, היא איתי תמיד. ומזמן כבר התייאשתי מסיפורי אהבה גדולים, מסיפורי נסיכים ונסיכות. ואני רק רוצה כתף להניח עליה את ראשי. אבל הבדידות כבר נצרבה בי, בנתה אותי. אני מסריחה ממנה, ריח חריף של נואשות ובדידות נודף ממני. הפכתי לאדם אפור, ישן. מחפשת חברה באוטובוסים, באנשים אקראים.אדם שלובש בגדים ישנים וגדולים, מסתתר בבגדים מאופנת המאה שעברה, והשיער שלי כבר אפור. שכחתי שאני צעירה.

ואולי אי אפשר להחזיר את הזמן, אולי עברתי כבר את נקודת האל חזור, והתום שבי נמוג. התקווה שבי האפירה איתי, וכולי אפורה, מאובקת, בלתי זכירה בעליל. מן פנים שדורשות להשכח. דמות אפורה, עכברית, שקטה ובלתי זכירה. בלתי נאהבת, בלתי אהיבה ואולי גם כל זה מגיע לי. הלוואי שהייתי יכולה להגיד שאני רוצה להישאר פה כדי לברר את התשובות.