אתמול תכננתי את זה בקפידה. אפילו בראש שלי כתבתי מכתב "פרידה", אף פעם לא כתבתי מכתב גם לא דימיוני.
חשבתי על פרטים והרגשתי "הנה, אני סופסוף הולכת לעשות את זה" אבל העניין הוא שאני לא יודעת מתי. כי זה צריך להיות מתוכנן, בקפידה.
שלא יהיה סיכוי שאני אצא מזה, אני לא רוצה לצאת מזה אני רוצה להצליח.
פעם ראשונה שהצלחתי לדמיין דברים בלי להיות שם, או בלי להינצל. תמיד בראש שלי היה לי קשה לדמיין סיטואציה שבה אני לא שם.
והכי מעניין זה שלא כאב לי כל כך לחשוב על זה, בלי בכי בלי כאב.
ברור שזה לא יהיה עניין נעים אבל מה אכפת לי? אני כבר לא אהיה שם.
אז כן, עוד קצת תכנונים נדרשים, עוד קצת אומץ, אבל ככל שאני מרגישה יותר טוב ובימים האחרונים אני ממש "בסדר" - ככה יותר בהיר לי שזה יקרה, השאלה היא רק מתי ואיך. ועדיף שה"איך" הזה יהיה מדוייק וקטלני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
