אתמול לא יכול היה להיות טוב כל כך, אם לא הייתי עצובה.
בדמיון שלי הצלפת בי עד שהעצב זעק החוצה,
הלמת בי חזק כל כך עד שלא יכלתי להבדיל בין עונג לכאב.
הייתי זקוקה לזה, חיכיתי כל היום לבכי המיוחל.
וכשהגיע הרגע לבקש ממך, להתחנן בפניך להרים את השוט,
צנחתי לרגליך מאופסת כוחות, מצאתי את עצמי על הרצפה,
ערומה בכל מובן אפשרי, בוכה בלי מילה, בלי מגע,
מעריצה כל רקמת עור בשדה הראייה שלי.
מנשקת, מלקקת, בוכה את כפות הרגליים הנפלאות שלך,
סוגדת לך, נכנעת לך, לעצמי, לעצב, לכל מה שעצר אותי מלהתפרק.
ואתה רק ליטפת אותי ברכות, כשהחתולה הקטנה שלך מאבדת את עצמה לדעת,
משתכרת מהקור של הרצפה, מהריח שלך, מהמעמד.
ממשקל כפות הרגליים המלכותיות שלך על הפנים שלי, על הגב שלי,
רומסות ועוטפות אותי באותה נשימה.
אתמול לא יכול היה להיות טוב כל כך, אם לא הייתי עצובה.
אחרת לא הייתי מתרסקת כך לרגליך, נכנעת בעל כורחי,
ולא היית יכול להרכיב אותי בחזרה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
