אני אוהב נורא אבטיחים, בעיקר שהם מתוקים. אני יכול לאכול המון, אבל רק כשהאבטיח הוא טעים.
לא יודע למה אני כותב את זה. הלכתי קודם למטבח, פתחתי את המקרר, ואז ראיתי את האבטיח, שזה בדרך כלל סימן שהקיץ מתחיל. בשנים האחרונות, אין כמעט הבדל בין הקיץ והחורף, אני מרגיש אותו דבר - אפור, רע, מדוכדך, עצוב. שם מסכה ואז יוצא לעולם, משקר שאני בסדר, למרות שאני לא.
אני חושב לפעמים שאני מאבד את השפיות, כלומר, אני חושב שכבר איבדתי אותה. יש לי מחשבות כל כך מוזרות שאני מתבייש שאני חושב אותן. אני לא משתף את זה עם אף אחד. למדתי לתכנת את הפה, כלומר, לומר רק מילים אחרי מחשבה. ובמידה מסוימת הפכתי להיות פחות אותנטי, כלומר, אני חושב מספר שניות ורק אז מדבר. כי הרבה פעמים בעבר שאמרתי דברים מסוימים, זה עשה לי בעיות.
יש לי המון פחדים. אחד הפחדים זה להיות בכלא, במקום סגור, שאני לא יכול לשלוט בחיים שלי. כלומר, שמחליטים עליי. הדבר שהכי הכי מפחיד אותי זה בלהיות בכלא זה שאי אפשר לסיים את הכל כשרוצים. כלומר, אני קורא הרבה שמנסים למנוע התאבדויות. זה נורא, למה בעצם? כלומר, אני חושב שמבחינה פילוסופית, הזכות הכי לגיטימית של אדם זה לבחור מתי הוא מחליט שזהו, שהוא רוצה לסיים וללכת לעולם אחר. מי בכלל זה שמחליט שלאדם אין זכות לסיים את חייו? זה דבר שלדעתי צריך לתת עליו את הדעת.
הרבה פעמים יש לי מחשבות מוזרות, שבאים שוטרים ולוקחים אותי. הרבה פעמים אני גם חושב אולי מישהו קורא את זה ועוקב אחרי, ורוצה לדעת עליי אינפורמציה. זה ממש מפחיד אותי. מן פראנויה בלתי מוסברת. אני מדמיין שלוקחים אותי לכלא ואז אני במצלמות 24 שעות ולא יכול לזוז. זה גורם לי לצמרמורת.
לפעמים אני באמת אומר שאין לי כל כך כוח. אני מגיע ללילה, כותב את הגיגיי בבלוג הזה, וחוזר לחיים העצובים שלי. האפורים, חסרי האהבה, חסרי המשמעות. כמו שרשמתי כבר - ויתרתי על החיים במידה מסוימת. אין לי תשוקה יותר, חשק, שום דבר. אפילו כשאני עם האחיינים שלי, אני מרגיש שאני נכה רגשית, לא מסוגל לתקשר איתם בצורה רגשית. כי אין לי יותר רגשות. אני מרגיש שהכל כבוי, ואני רק שורד בעולם הזה עוד יום ועוד יום, בלי שום תשוקה או רצון כלשהו להמשיך.
אני רוצה לפעמים שהכל יסתיים. אני לא מתכוון למוות, אלא במובן של פשוט לברוח למקום אחר. להתחיל מחדש.
אני כמעט ולא בוכה בשנים האחרונות. כלומר, בכל ה-9 שנים האחרונות בכיתי אולי פעמיים או שלוש. זהו, הרגשות כבר הפסיקו, כי אני פשוט לא מאמין יותר בעולם הזה, באנשים, אני תמיד רואה את הרע שבהם. כן, הם רעים. ככה אני חושב. טבע האדם לפעמים נראה לי בעייתי. לא סתם יש כל כך הרבה סבל בעולם הזה. ולפעמים הסבל של כולם נראה לי סוג של פריבילגיה, כי אני סובל ממש. אני סובל עד כדי כך שהחלטתי ללחוץ על כפתור הכיבוי ברגשות שלי.
אם אני אגיד את האמת, אחת הסיבות שאני אוהב לכתוב פה, זה בגלל שפעם, בעבר, הייתי מקבל לפעמים הודעות או תגובות מאחרים, בעיקר מבנות, ואז הייתי יוצר איתן קשרים. אותם קשרים היו מאוד משמעותיים מבחינתי, כלומר, אני נורא אוהב לדבר עם בנות מעניינות, כאלו שיש להן עומק, וזה נורא מוזר כי בחיים המציאותיים אני בדיוק הפוך, אני הרבה יותר "שטחי" ומסתכל על חיצוניות וכו'. באינטרנט זה לא ככה. אני מסתכל בעיקר על האישיות וזה ממש כיף להכיר בלי שיש השפעה למראה החיצוני, בלי שבכלל אכפת לי אם היא יפה מבחינת החברה או לא. מה שחשוב לי שתהיה רגישה, עמוקה, מעניינת. מישהו שאפשר לדבר איתה על דברים משמעותיים. וזה נורא חסר לי שאין לי את זה. כלומר, אני מדבר עם בנות מדי פעם במציאות, אבל זה נורא שונה כי יש לי איזה פחד מסוים, פחד לחשוף את עצמי ואז להיפגע, או אולי מחשבה שאני לא נראה מספיק טוב.
בכל מקרה, הלוואי והייתי מכיר מישהי חדשה. מישהי שכיף לדבר איתה, לטייל איתה, לאהוב אותה. לחבק. חיבוקים זה דבר שנורא חסר לי. מגע בכלל, הכל נהיה קר וקודר שאפילו מגע קטן יכול להיות משמעותי מבחינתי.
אני לא יודע אם אני בשל לזוגיות של ממש, אני חושב גם שאף פעם לא הייתה לי כזאת, אבל היו לי חברויות עם בנות, בעיקר דרך האינטרנט. וזה מעניין שדווקא במחשב אני יכול להיפתח קצת יותר ולחשוף רגשות. במציאות אני פשוט לא מסוגל. אני חושב שבגלל זה הרבה פעמים התנהגתי לנשים מסוימות בצורה לא יפה, ואז זה גרר תגובה מצדן. כי כמו שידוע, הרבה פעמים כשבחור מדבר לא יפה לבחורה אחרת, זה סימן שהוא אוהב אותה.
כשלמדתי, בגיל 21, הייתה בחורה ממש יפה בכיתה. מאוד חיבבתי אותה, גם מבחינת אופי. אז מה עשיתי כדי למשוך את תשומת הלב שלה? דיברתי אליה לא יפה, ואז היא הגיבה. וכמובן שבסוף לא יצא מזה שום דבר. נכנסתי לפני חודש לאינסטגרם שלה, היא נשואה עם ילדים, בחורה ממש מדהימה. לא יודע איך להסביר את זה שנכנסתי אחרי 11 שנים ואני עדיין חושב עליה. בחורה מאוד יפה ומרשימה.
אני לא יודע "להתחיל" עם בחורה. זה מוזר, אני יודע לנהל שיחה, אבל לא מעבר לזה. כלומר, אני לא יודע לחשוף את עצמי יותר מדי בפני בחורה. זה גם מפחיד, אתה מניח את האני הפנימי שלך בידיים שלה. היא יכולה ללכת אחרי זמן מה ואז תהיה שבור.
אבל כל זה מצטרף לעובדה אחרת, שפשוט אין לי יותר חשק להמשיך. קרו מספר דברים שהחלטתי לאחריהם שאני פשוט שונא את העולם הזה, לא אוהב אותו. רוצה שהכל יישבר, ייגמר, ייהרס. באמת שעברתי טראומות שקשה לי מאוד לדבר עליהן. אני חושב עליהן כל יום, לפעמים כל היום, לפחות כשאני ער. אני לא ממש "עיבדתי" את הזכרונות האלה. כלומר, דברים שקרו לפני 13 שנה נראים לי כאילו קרו אתמול. כאילו לא עבר זמן. אני עדיין שם, תקוע באותם רגעים, באותה השפלה, אותו מקום שאתה מאבד את הזכות לגוף שלך, למקום שלך. אותו מקום שאתה הופך להיות מספר, חסר משמעות, עוד אחד בעדר. זה כל כך מכעיס, בא לי לפעמים לשבור את הקירות, לצעוק. להגיד שאין כאן צדק, שהרעים חוגגים, ואני סובל. זה פשוט לא צודק. העולם הזה לא צודק.
אני רוצה לכתוב יותר. לפעמים אני רוצה ליצור יותר דברים. אני לא אוהב לצייר, מה גם שאני גרוע בזה. ולהרבה דברים שדורשים סבלנות קשה לי מאוד. אבל כן, הייתי רוצה ליצור משהו, משהו משלי. אולי שאנשים יאהבו את זה. חשוב לי מאוד לקבל מחמאות בעיקר שאני פועל בכנות.
לא יודע, באמת שלא יודע מה עליי לעשות כדי לקום. אני חושב שויתרתי לעצמי. אמרתי שהעולם הזה רע. הרבה פעמים אני כל כך סובל ומרגיש חוסר צדק שאני ממש על סף שיגעון. הכדורים אולי מאזנים, אבל לא יותר מזה. הכל ריק. הכל אפור. הכל חוזר על עצמו כמו רוטינה. כמו דיסק שמסתובב וכל פעם חוזר להתחלה. ככה נראה היום שלי. אותו דבר כמו האתמול, כמו השלשום, כמו לפני 3 ימים. ריק. סבל, חוסר רגש, רצון לבעוט, לברוח, למרוד, לצעוק, לשבור את הקירות. לצרוח כל כך חזק שלא ישמעו אותי ושכל העולם ישמע אותי בו זמנית. לרצות לשרוף את העולם. לפעמים אני חושב שאם הייתה פצצת אטום שאפשר להרוס את העולם ואז שייבנה עולם חדש עם אנשים חדשים, הייתי עושה את זה. אין פה כלום בעולם הזה, הוא רע. העולם הזה, ובעיקר האנשים שבו, הם רעים. אין אנשים טובים. אני יודע שאני מגזים, אבל ככה אני מרגיש. אין אף אדם טוב בעולם הזה. כולם, ללא יוצא מן הכלל, הם רעים. ככה אני חושב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
