אין

כאן מותר ואפשר לכתוב מה שאני רוצה, אז אני רוצה - שהעולם ייהרס, יתפוצץ, ייחרב. שלא יישאר יותר כלום.

ואז אלוהים יבנה עולם חדש, ובעולם החדש יהיו אנשים טובים, נחמדים, ישרים. יהיו הרבה עצים ירוקים, הרים יפים, שלג נעים. 

כי העולם הזה, כמו שהוא נראה כרגע - פשוט דפוק. גרוע. אני מוצא בו כל כך הרבה רוע שאני לא יודע מאיפה להתחיל. לכן אני אומר לאלוהים, אם הוא קיים: תבנה עולם חדש. העולם הנוכחי פשוט דפוק.

במידה מסוימת, דיברתי הרבה על הטראומות שעברתי. בין עם זה עם פסיכולוג, בין אם זה עם אנשים אחרים, אבל איכשהו, מעולם לא "עיבדתי" את זה. כלומר, זה נותר אצלי כזיכרון. זיכרון מאוד חזק, כזה שקשה לי נורא לשכוח. ייתכן וזה יישמע מוזר, אך אני זוכר לפעמים את הטראומות שעברתי לפני 13 שנה יותר מאשר דברים שקרו לפני שנתיים. ואיכשהו, כמעט כל הזיכרון שמתנהל אצלי בראש, קשור לאותה טראומה. רק לעיתים נדירות אני נזכר במה שהיה לפני. אפילו גיל הנעורים כמעט ולא קיים אצלי בזיכרון.

הפכתי את זה למימדים עצומים. הצלחתי להדחיק, להחזיר, עוד פעם להדחיק, ואז עוד פעם זה זוכר. זה תמיד צף. התחושה היא קשה בעיקר. תחושת ההשפלה הנוראית, המחשבה שמוחקים אותך, מצמצמים אותך למספר. גורמים לך להיות עלה נידף ברוח שאף אחד לא סופר. שאין לצדק שלך תחושה, שאין לאמת שלך תחושה. שבכלל - אני הרע, והשאר הם הטובים. גם אם הם פוגעים בי.

אני פשוט לא יכול, ולפעמים מרגיש שאני גם לא רוצה, לשכוח. אני רוצה להיאחז במשהו כי אז זה ייתן לי תחושה של זעם, תחושה שאני חי, שאני ער. שיש לצדק שבתוכי רצון לקום ולהחזיר. אבל אין פה צדק. לא בעולם הזה. לצערי, הרבה פעמים הרעים הם אלו שמחייכים. אלו שטוב להם. הטובים נדחקים, נגמרים, ובסוף מוצגים כרעים. אני פשוט רק רוצה לברוח - רוצה שיגידו לי שהסתיים המירוץ הזה. כמו סרט, כזה שאתה יכול לעצור אותו מתי שאתה רוצה. אבל זה לא סרט, כנראה. זה חיי, והם רעים מנשוא. אני פשוט מרגיש שדי, בא לי לצעוק. לחטוף במשהו. 

אין לי אנרגיה, אין לי גם הרבה פעמים יכולת לבטא את עצמי בצורה טובה פנים מול פנים. ייתכן ואני שוב אלך לפסיכולוג, שוב פעם אדבר, והסבל שלי ימשיך. כי אני פשוט לא מסוגל לשחרר. לא רוצה ללכת קדימה בלי שנעשה צדק, בלי שהרעים שילמו את המחיר. התחושה הנוראה הזאת שהרעים ניצחו, היא זאת שהכי קשה. התחושה שאני חלש, פגיע, שביר, כמו אגרטל זכוכית שרק נופל ומתנפץ.

אני רוצה לפעמים חיבוק, אבל אין. הכל פה קר, מנוכר, חשוך. כלומר, יש אור בחדר, אבל החושך אצלי בלב, אין לי שום תחושת אהבה יותר. אני מרגיש שאני כנראה לא אוכל לאהוב שוב. לחייך שוב, להינות מהחיים. אני מרגיש כאילו שהסבל שלי לא יסתיים לעולם. כאילו שזהו, החיים הסתיימו ועכשיו אני רק צריך לבחור איך לשרוד אותם. לשרוד עוד יום, ועוד יום, לסבול בתוך עצמי. לראות את עצמי גוסס לאט. בעצם, לא גוסס, אלא מת, מבפנים, שהנפש כבר הסתיימה. עכשיו זה רק הגוף שלי שממשיך, לא אני. מי שממשיך זה הרגליים שלי, אבל הנפש שלי מתה. 

הפכתי להיות אדם מלא שנאה. כלפי כולם, כל העולם. הרבה פעמים כשמסתכלים על רע וטוב כדברים מוחלטים, מפספסים, כי כנראה שאנשים הם דבר מורכב.

אני לא יודע כבר מה לעשות. אני רוצה לצעוק, לצעוק חזק, שכולם ישמעו, ישמעו מה שיש לי להגיד, שהכל פה לא צודק, הכל פה רע, הכל פה דפוק. צריך לבעוט בכל המוסכמות ולהתחיל לחיות.

אני באמת לא חושב שאני אוכל לשקם את חיי, באיזשהו שלב, אני מרגיש כאילו קיבלתי נוק-אווט חזק מדי. מכה שהורידה אותי לקרקע, עשתה אותי חלש ושברירי. חסר יכולת להתנגד, או להילחם. 

ה-OCD ממש אוכל אותי. זה נוראי. כל הכדורים שאני לוקח איכשהו מאזנים את זה, אבל שוב, זה אוכל אותי מבפנים. כאילו בחתיכות קטנות עד שכבר אין לי חשק לעשות כלום. 

אני רוצה שיתפוצץ העולם הזה. באמת, רק שיתפוצץ. הוא כזה רע, מגעיל וחסר אנושיות. הלוואי שהעולם הזה ייהרס ובמקומו ייבנה עולם חדש.

אני באמת מרגיש שהגעתי לאיזו רוטינה מסוימת, שמצד אחד לא טובה לי, ומצד שני התחושה היא שיכול להיות אפילו יותר גרוע. וזה עצוב מאוד, כי אני פוחד משינויים, אני פוחד לצאת מאיזור הנוחות שלי. אני פוחד שאני אפול ואסבול אפילו יותר. אבל מה הפתרון? בברירת המחדל הזו אני לא מאושר. פשוט לא, גם לא מרגיש, לא נהנה, לא אוהב. פשוט רוצה לשים את הראש על הכרית, לברוח. אני חושב לפעמים שאני לא יכול לאהוב כלום יותר. העולם הזה מפחיד, יש בו כל כך הרבה רע. יש בעולם הזה אנשים שלפעמים אני חושב שהם קיימים רק כדי לעשות רע לאחרים. לפעמים אני תוהה, כפי שתהיתי בפוסט קודם, על טבע האדם. האם הוא רע מטבעו? כי כמו שזה נראה לי לפעמים, אנשים לא מתנהגים בצורה רעה לאחרים רק כי הם חוששים מתגובה.

אני מרגיש שמאז הטראומה שעברתי אי שם לפני שנים, הכל נתקע. כלומר, הזיכרון שלי נעצר שם. אם אני ער 14 שעות ביום, אז 14 שעות זה אצלי בראש. לא יוצא. הטראומה נשארת ואני חושב עליה בלי הפסקה. אני כמעט ולא חושב על מה שהיה לפני הטראומה, אלא רק מה שאחרי. כאילו אני לא אותו בנאדם. התחושה שלי לפעמים דומה למה שמתארות קורבנות אונס, כאילו חיללו את הגוף שלי, לקחו לי את החופש, הפכו את היוצרות של הטוב והרע. גרמו לי לאבד אמון בבני אדם, הפכו אותי לאדם מלא שנאה, מלא כעס, זעם. רוצה לבעוט בקירות מצד אחד, ומצד שני נכנע עוד לפני שהתחיל משהו.

אני באמת לפעמים מרגיש שאני לא חי. אני לא יודע אם זה כמות הכדורים שאני לוקח, או שזה פשוט העובדה שאני מכהה כל רגש. אין לי אהבה לכלום. אני מרגיש שאני רוצה לצעוק את האמת, להחזיר לעצמי שביב של תקווה כלשהי לחיים האלה. אבל כנראה שזה לא יקרה. אני פשוט לא רוצה להתמודד עם המציאות, אני פשוט רוצה לחשוב שהכל זה חלום רע, ושעוד מעט אני אתעורר במקום אחר, ואגיד לעצמי שזה לא היה אמיתי. אבל כן, זה כנראה אמיתי, ואני לא חושב שאני מסוגל להתמודד עם זה. אני פשוט רוצה ללכת לעולם אחר, מקום אחר. אני חושב שהעולם הזה פשוט לא בנוי טוב. יש בו יותר מדי חסרונות. הרבה פעמים קשה להבדיל בין טוב לרע. ובכלל, מה זה טוב ומה זה רע? מעשה אחד יכול להיות בשביל מישהו דבר מעולה, בשביל מישהו אחר דבר שלילי. וכשיש כל כך הרבה אנשים, עם דעות שונות, קשה להבדיל בין הדברים.

אני פשוט מפחד, מפחד לחיות, כנראה גם לא רוצה כבר. רק רוצה שיסתיים היום, או שיסתיים הכל. שאני אהיה בעולם אחר שם הכל טוב. אני לא יודע מה לעשות. באמת, אני לא חושב שאפשר לשקם את החיים שלי. אני גם לא יודע אם אני באמת רוצה.